אברהם ישעיהו קרליץ
מחבר ספרי "חזון איש". ממעצבי דרכה של היהדות החרדית בארץ ישראל
הרב אברהם ישעיהו קרליץ (ידוע בכינוי החזון אי"ש על שם סדרת ספריו) (תרל"ח, 1878 בקוסובה - ט"ו בחשוון תשי"ד, 1953, בני ברק), מגדולי הרבנים במאה ה־20, נחשב כמנהיג החרדי הבולט ביותר בזמן הקמת מדינת ישראל, על אף שלא שימש במשרה רבנית רשמית כלשהי.
כללי
עריכה- "הישיבות הן הצלת הכלל וחורבן הפרט."
- "כל מדינה מבססת את חוקיה על כוח הכפייה, אולם חוק הבא לקעקע את עיקרי האמונה עלול להיכשל. מולו יתייצבו פלוגות מתאבדים, גיבורי רוח, שכל כפייה לא תוכל להם. נמצא שהחוק לא יחול עליהם, והמדינה תצא וידה על התחתונה. לפיכך שלטון החרד על כבוד מדינתו נמנע מלחוקק חוקים שלא יוכל לכפותם." ~ החזון איש בדורותיו עמוד שב, וכן משה שנפלד ב"דגלנו" חשוון תשי"ד
מתוך ספריו
עריכה- "מי הוא אפיקורוס שומר מצוות בדורנו? כל מי שטוען כי באשמת גדולי ישראל נרצחו ששה מיליון יהודים באירופה וכן כל מי שחוגג את יום העצמאות." ~ הובא משמו ב"ילקוט דעת תורה".
- "נרתע אני מדבר של חידוש בטבעי, והפשטות היא תמיד האמת." ~ מתוך מכתבו ללומדי בית מדרש לתורת ארץ ישראל בפתח תקווה. הובא בספר חזון איש זרעים מהדורת תשי"ח, עמוד 218.
- "עצם השם 'דתי לאומי' כורך בחובו שמץ של התכחשות ליהדות כמי שאומר אין די בדת היהודית, יש צורך גם בתוספת של לאומיות, וכאילו היו הדת והלאומיות הישראלית שני דברים נפרדים, חס ושלום, שנחוץ לזווגם יחד." ~ פאר הדור חלק א', עמוד רצ"ב
- מדרך התורה להחזיק שלום עם כל אדם ולהעביר על המדה וכמש"כ הרמב"ם פ"י מהל' מלכים הי"ב. וכשם שאין ראוי לחכם לכעוס ולנקום במריע לו מתוך חולי הרוח, כן אין ראוי לנקום ולשנוא את המריע מתוך חולי הנפש המשכלת וחסר משקל המדות. ואין בין בליעל למטורף הדעת ולא כלום. וכל העונשים [תוספת המעתיק: שהם ע"פ בית דין] הוא להיות חכמת החכמים מוגבלה מאד ובלתי מספקת ליתן לפתאים ערמה, ההכרח להשתמש בעונשים [כדי] להקים גדרי עולם, שלא יהיה העולם טרף לשיני בריאי הגוף וחלושי השכל. אבל העונש צריך להעשות מתוך יגון עמוק, נקי מרגש צרות עין בשל אחרים. ובהיות האדם בלתי שלם בתכלית השלימות, ומורגז ביצר הרע, לא יחדל מלהיות רחמני ולהתרשל בשעה שמצוה לעשות דין, ואז ניתן לו להשתמש גם בהערת (טבעת) [טבע] נקמה תחת פקוח הדעת, שאין הערתו בזה (רק) [כי אם] לזירוז הדין, וזהו 'בכל לבבך, בשני יצריך' (ברכות נד ע"א) ~ חזון איש, אורח חיים, שבת, סימן נו.
- "אין דין מורידין אלא בזמן שהשגחתו יתברך גלויה, ואז היה ביעור הרשעים גדרו של עולם. אבל בזמן ההעלם שנכרתה האמונה מן דלת העם, אין במעשה ההורדה גדר הפרצה אלא תוספת הפרצה, שיהיה בעיניהם כמעשה השחתה ואלימות ח"ו. וכיון שכל עצמינו לתקן, אין הדין נוהג בשעה שאין בו תיקון, ועלינו להחזירם בעבותות אהבה ולהעמידם בקרן אורה במה שידינו מגעת." ~ חזון איש יו"ד, סימן ב', ס"ק ט"ז
- "טעות נושנת נתאזרחה בלב רבים במושג הביטחון. שם ביטחון המשמש למידה מהוללת ועיקרית בפי החסידים, נסתובבה במושג חובה להאמין – בכל מקרה שפוגש האדם והעמידתו לקראת עתיד בלתי מוכרע ושתי דרכים בעתיד, אחת טובה ולא השנייה – כי בטח יהיה הטוב, ואם מסתפק וחושש על ההיפך הטוב הוא מחוסר ביטחון. ואין הוראה זו בביטחון נכונה, שכל שלא נתברר בנבואה גורל העתיד אין העתיד מוכרע, כי מי יודע משפטי ה׳ וגבולותיו יתברך?! אבל עניין הביטחון הוא האמון שאין מקרה בעולם, וכל הנעשה תחת השמש הכול בהכרזה מאתו יתברך." ~ ספר אמונה וביטחון מאת החזון איש, תחילת פרק ב'
מתוך ספר אמונה ובטחון
עריכה- "...בשרשם, אין כאן רק מדה אחת טובה ומדה אחת רעה: המדה הרעה היא ההזנחה את החיים הטבעים על מהלכם הטבעי - ובלי כל השתדלות ישתלם במדות הרעות כולן - יהיה כעסן מצוין, נוקם מצוין, גאה מצוין, וכן הלאה. לא יחסר לו מכל המדות הרעות שמנו חכמים מאומה. והמדה הטובה היא ההסכמה המוחלטת לבכר את הרגש המוסרי על רגש התאוני, ומנקודה זו הוא לוחם נגד כל מדות הרעות יחד". ~ אמונה ובטחון, פרק ד.
מתוך ספר אגרות החזון איש
עריכה- "ואמנם האיש הזוכה לידיעת התורה הוא הולך בין אנשים ונדמה לאדם הרואה לעיניים כבן אדם, אבל באמת הוא מלאך הגר עם בני תמותה וחי חיי אצילות ומרומם על כל ברכה ותהילה." ~ חלק א', י"ג
- "כמעט כל מה שאני עושה אני אנוס על פי הדיבור, בהיותי שבור ורצוץ כל הימים ולא זכיתי לשום עונג מתענוגי החיים נוסף לכאבי הגוף ושבירתו כל הימים. העונג היחידי הוא לי: לעשות רצון קוני." ~ חלק א', קנ"ג
- "דברים ערבים מרגישים את גוף האדם וצבא אבריו להנאה מדומה ומשמחים במידה מסוימת את נפשו, אבל הנאה זו אין בכוחה להתחרות עם העונג האציל של עמל החוכמה אשר נשמת האדם מתרוממת מעל המית העולם עד שמי השמים ונהנים מזיו החוכמה העליונה, וזו הטובה הגדולה והיתירה שנתנה להאדם תחת השמש." ~ חלק א', ט'
- "אין דברי תורה מתקיימין אלא במי שממית עצמו עליה – המיתה שבכאן היא הנטיה מפשוטם של החיים לעומקם של החיים, לתוך תוכם של החיים." ~ חלק א', ג'
- "ההבדלים בין אלה שליבם משוכנע כי בירת העולם נתונה תחת פיקוח מפקח תמידי, ובין אלה שליבם מפוקפק הוא רב השטח, והמה מובדלים באיש, במין, בסוג, ואין לשניהם שום השתוות, בין אדם שהיה חי במחשבה, שיש כאן עולם מלא אפיסה והפסד, וצבא ימים להיווסר תחת השמש בזה שנקרא חיים ולשוב אל העפר בענין רע הקרא מוות, ולפתע פתאום נודע לו מכל העושר שיש לו לאדם על פני האדמה כי יש לנפשו שארית נצחית, וכי יש נמצא מופלא מכל הגיון לב, והנמצא הזה מולך על כל היצורים ומעניש ומשכיר, וכי יש כח נבואי, ובכח הזה היו ימים של קשר בין יצור ויוצרו יתברך, ובכח הנבואה נצטוינו חוקי חיים וגדרי עולם, ועוד דברים מאורי אור יקרי ערך אין קץ, היה משתאה ומשתומם נרעש ונפחד על המהפכה הגדולה במחקר העולם בבחינת החיים, ומה חובתו של אדם בעולמו." ~ חלק א', י"ד