אבות ישורון

אבות ישורון (1904 - 1992), משורר עברי, חתן פרס ישראל ב־1992.

מתוך שיריו

"זכרונות הם בית."
"היו לי פניך יפים אל פניי."
"גְּדֹולִים יִסורִים שֶׁהֵם לְבַד."
"בשעת פתיחת נעילת השערים."
"המפל הוא מפלה של הזמן העומד."
"זֶה סֹד גֵּאֻת וְשֵׁפֶל. זֶה סֹד תּוֹרַת הַגַּעְגֻּעִים."
"עתים הוא קול העם, עתים הוא קול בודד."
"בתל אביב אהבתי בתים עד שנחרבו וניבנו מחדש."
"מאין אתה הולך ולאן אתה בא, לא אגיע לשום מקום."
"אֵיפֹה אָבִי עוֹמֵד? הָיִיתִי הַרְבֵּה נוֹתֵן, לְפַשֵּׁר בֵּין הָעֶמְדוֹת."
"בואי ניפרד, פרידה היא שפת הדבקות. אני לא הוגה שמך, את לא הוגה שמי."
"כל הנהרות הולכים אל הים והים אינו מלא כי כל הנהרות חוזרים אל הנהרות."
"אֲנִי חוֹשֵׁב כִּי הַמוּזִיקָה/ יוֹדַעַת עָלֵינוּ כָּל מַה/ שֵׁיֵּשׁ לָנוּ לָדַעַת/ עַל עַצְמֵנוּ."
"אבל יהיה מי האיש, יבוא או לא יבוא. ואם יבוא – טוב. ואם לא – אבל כן יבוא."
"לי אמר: הייה בריא. בנו הארץ. אל תיקח הכל ללב. אל תגיד שזה כואב. אל תצא מן הכלים. כי חבל על המילים."
היום שהתפשטתי ראיתי לאחר זמן רב את רגלי. מכל איברי גופי, הכי מכוסים עליי. הלכתי בהן בלי להביט בהן. זרקתי אותן לשמים, הבאתי אותן עוד מהבית."
"איך נקרא שאני מקבל מכתבים מהבית,

והבית איננו?

איך נקרא שאני מקבל מכתבים מהבית,

ואיש לא חי?

איך נקרא שמהבית כותבים לי,

והמכתב לא נכתב?"

"חביבים עלי כל כלי האוכל שאני רגיל בהם.

הם אתי יחד. לא משתנים. תמיד אותם.

אני כאילו מוחזק על ידם.

איש לא יבוא פתאום בלילה למטבח.

איש לא יבוא בלילה

למקום קטן. כמעט נשכח."

אמרותיו

"משורר הוא מי שיש לו מסמר תמידי בתוך הנעל."
"היידיש הזאת שדיברה אלי, אל בן העליה, בקול של שכינתא בגלותא: 'למה עזבתני?' "
"לשון לסופר כצעצוע לילד. לשון ביד יוצר – הוא לא מרגיש בה, עד שלא שובר אותה; וכשהוא מפיל אותה – הוא שומע את קולה של הלשון, השפה שהיא שלו."
"אינני הולך לכתוב דברים שהתכוונתי. אני הולך לכתוב דברים המגששים באפילה... אני לא מגיע לשיר אף פעם. לרחשושים ולזעזועים אני מגיע, ולמלים סדוקות ומרוסקות."
"השיר הוא דרך חיים. כל מה שנדבק לך בדרך מן החימר, מהבוץ, מהאדמה - זה השיר. התהליך של הקמת שיר הוא השיר. השיר זה לא מה שנדפס בעיתון, הוא תמיד נשאר איפה שהמערבל הזה שאוסף את הביצים והקליפות והבצל והמלח."

על עצמו

"אמרתָּ כיצד נעשה אדם אבות ישורון? התשובה היא: מן השבירות. שברתי את אמי ואת אבי, שברתי להם את הבית. שברתי להם את לילות-המנוחה. שברתי להם את חגיהם, את שבתותיהם. שברתי להם את ערכם-בעיני-עצמם. שברתי להם את הפתחון-פה. שברתי להם את לשונם. מאסתי את היידיש, ואת שפת קודשם לקחתי ליום-יום. מאסתי עליהם את החיים. יצאתי מן השותפות. וכאשר ירדה עליהם שעת האין-מוצא – עזבתי אותם בתוך האין-מוצא. אז אני כאן. בארץ. התחלתי לשמוע קול שיצא מקרבי, בהיותי לבדי בצריף, על מיטתי-ברזל, קול קורא לי בשמי-מן הבית, והקול – קול מעצמי אל עצמי. קול שלי יוצא מן המוח ומתפשט בכל הגוף, והבשר רועד, עוד זמן אחרי-כן, אז התחלתי לחפש דרך לברוח ולהחליף את השם ושם המשפחה, ברבות הזמן הצלחתי לשעבּר את השמות. היה לזה ערך הגנתי. כי בהיות הקול נתעוררתי. פחדתי להירדם עוד." ~ פתיחה לראיון שערך עלי מוהר, "כזכוכית בבשר החי", "דבר השבוע", 28.8.1970.

נאמר עליו

"בניגוד למשוררי דור הפלמ"ח (הצעירים ממנו בדור), העדיף הומור גרוטסקי ודקויות של טון על פני פאתוס, מורכבות קיומית-נפשית על-פני עמדות אידיאולוגיות; ולעומת משוררי שנות החמישים שהתבצרו בַּפרטי, בלטה שירתו בפתיחותה להיסטוריה ובחיבורה למיידי־פוליטי." ~ לילך לחמן
"בעבורי הקריאה בו היא התנסות בהקשבה לקול שדובר אל האדם ללא הרף, ושספק אם בכוח האדם, בתנאי חייו הנוכחיים, לשמוע אותו בשלמותו; כך אני מבין את עבודת־השיר הישורונית, ולא פחות מכך, את גלגוליה בעולם." ~ שמעון אדף
"אם נתן אלתרמן כתב על תל אביב כפריז של המזרח התיכון, כרך של שדרות ושאנסון, אבות ישורון כתב על תל אביב הממשית: עיר של צינורות, קירות מתקלפים, צמחייה מטפסת. הוא אהב את קנה המידה האנושי שבה, את השְטֶעטְל העברי שנוצר בה, ומוסר את נפשו בעד כל ברז שנשכח פתוח בגינות העיר." ~ עמיחי חסון
"אהבתי את אבות ישורון המשורר והאיש. למדתי ממנו על השבור ועל החצי-מחובר שבתוך השלם. קראתי אותו ומאז אני קורא אחרת שירה, אבל לא רק שירה." ~ ניסים קלדרון