אולגה טוקרצ'וק

אולגה טוֹקָרְצ'וק (בפולנית: Olga Tokarczuk, נולדה ב־1962) היא סופרת פולנית. זוכת פרס נובל לספרות.

אולגה טוקרצ'וק

אמרותיה

• "זה אחד הסודות הגדולים ביותר של הספרות - אנחנו מסוגלים בזמן הכתיבה, וגם בזמן הקריאה, לחרוג מן האני שלנו ולהיות למישהו אחר. כשסיימנו את הספר אנחנו אחרים, אנחנו משתנים."
• "הקריאה גורמת להרחבת התודעה - אנחנו יודעים יותר ומרגישים יותר. הכתיבה היא בשבילי אתגר, עבודה, אך גם תענוג. אני חשה שכאשר אני מתארת משהו, אני מצילה אותו מכליה. כן, יש לה לכתיבה קשר עם אור."
• "מעולם איני מתייחסת לגיבורי הספרים שלי בעזרת תיאוריות פסיכולוגיות. אני משתדלת, עד כמה שניתן, לשמור על גישה טהורה, פשוטה ואינטואיטיבית. תיאוריות הן כלים שדרכם אנו מעכלים את העולם אך הן אינן המזון עצמו."
• "פתיחות מינית מסוימת מלכדת את הקבוצה, כולם לוקחים חלק בשבירת חוקי התנהגות ומוסר ועל כן חשים אשמה משותפת - זו תחושה מלכדת."
• "הפרנקיסטים האמינו בגאולה באמצעות החטא. כדי להיוולד מחדש צריך ליפול לשאול תחתיות. חשיבה רדיקלית זו מופיעה לעיתים קרובות גם בדתות אחרות, או נכון יותר, במעשי כפירה אחרים. האורתודוקסיות אינן מרשות לעצמן סוג כזה של רדיקליות."
• "אין תרבות פולנית ללא יהודי פולין. במשך מאות בשנים הסתבכו הישויות האלה, השתרגו וצמחו יחדיו כשזו משפיעה על זו והן יוצרות תערובת תרבותית שאין דוגמתה בשום מקום אחר בעולם."

מתוך כתביה

• "כדי לראות, עליך לדעת איך להסתכל, ועליך לדעת במה אתה מסתכל."
• "היא, בתוך אותה כרכרה, מוקמה גבוה יותר, ראתה יותר. היא הכתיבה בעצמה את הכללים. במו ידיה יצרה כל דקה ודקה, כל מחווה ומחווה, כל אירוע ואירוע."
• "הוא הרי סופר חשוב וסביר להניח שכל האנשים המשכילים מכירים אותו, ואולי לא, אולי רק היא עוקבת בעיתונות אחר כל אזכור ולו הקלוש ביותר על אודותיו, אולי רק היא מוודאת שבחנות הספרים נמצא הרומן בן שני הכרכים, ובכל פעם שהיא חולפת על פניו היא שולחת לעברו ליטוף קליל בכף ידה עטוית הכפפה ושואלת את מוכר הספרים על משהו אחר לחלוטין."
• "זו הייתה כנראה תחילת האהבה. האם האהבה אינה ביסודו של דבר היכרות? האין זו הסיבה שאנשים כה משתוקקים זה לגופו של זה, לא לשם ההנאה, אלא כדי להתקרב עד למרחק הקטן ביותר? אותה חדירה אל שקעי הגוף, פריצת כל הגבולות, חתירה אל האמצע, חיפוש הצד הפנימי."
• "כשהתיישבו במקום כלשהו לרגע, בבית קפה צנוע, על כיסא בחוף ריק, על קורות המזח, אז נפגשו לבסוף מבטיהם. היה קשה לומר משהו. היא רצתה להתכרבל בחיקו. היא חשה על עורה כל מבט שלו. המבט התכול הבהיר הזה היה חסר בושה."
• "היא יצאה. הלכה בצעדים מהירים לכיוון המלון. היא חשה בודדה כפליים, פי שלושה, על סף יאוש. מאום כבר לא ישתנה, מאום. למה לא להודות פשוט לאלוהים על מה שנתן לנו? למה כל כך קשה להעריך את זה? למה תמיד רוצים את מה שאין. מנין הפגם הזה ברוח האדם?"
• "העולם מורכב מהמון רב וממעט יחידים, ולא מרבּים, לא מרבּים, כך חשבה. עבורה היו האנשים כמו גל, בלתי נבדלים זה מזה, להוציא את אלו שאוהבים. אי אפשר לאהוב את כולם."
• "עם הגיל, גברים רבים לוקים באוטיזם של הטסטוסטרון, שביטוייו הוא ירידה הדרגתית באינטליגנציה הרגשית וביכולת לתקשורת בין אישית, כמו גם יכולת מופחתת לנסח רגשות... הוא מפתח התעניינות בכלים ומכשירים וקורא ביוגרפיות וספרים על מלחמת העולם השנייה."

ספרי יעקב (2014)

דף ציטוטים מורחב – ספרי יעקב

• "האלוהות והחטא קשורים קשר בל ינותק."
• "הוא רגיל להשכים קום, אך באותו בוקר חש שהכרתו מעורפלת למחצה. למעשה הוא עצמו אינו יודע כיצד התגלגל לכאן – לבדו מול ים הערפל. הוא אינו זוכר איך קם, התלבש והאם כבר אכל."
• "ידוע שהאדם מיטיב לחשוב כשהוא בתנועה. לאט, לא בחדווה, מתעוררים מנגנוני מוחו, הקפיצים והברגים מתייצבים במקומם ומפעילים גלגל הנעה."
• "מעל הדלת כתובת לא ברורה – הוא רואה אותה בלי להסתכל; הוא יודע היטב מה כתוב שם, שהרי הוא עצמו הזמין אותה.. 'היום עבר, איננו כבר / לא תשיגנו גם אם תדהר'."
• "הנודדים משאירים אחריהם סימנים ללא כל סדר, וסימנים כאלה אינם נעימים לעין. זיגזגים, ספירלות מעוקמות, אליפסות נפתלות — עדויות למסעות עסקים, עליות לרגל, מסעי מסחר, ביקורי משפחה, בריחות וגעגועים."

נדודים (2018)

• "היא מאושרת, כי אין לה בראש שום מחשבה, שום דאגה, שום ציפייה או תקווה."
• "על הגשר מכה הרוח בשתי הנשים, כמו גבר אלים."
• "הלילה מחזיר לעולם את מראהו הטבעי, הראשוני, נטול הפנטזיות. היום הוא תנועה פרועה, האור אינו אלא חריגה קלה, התרשלות, הפרעה לסדר."

נאמר עליה

• "ההזדהות המיידית שלה עם המנודה והמקופח היתה תו זהות שלה עוד לפני שהחלה לכתוב. בראשית לימודי הפסיכולוגיה שלה, כשנתקלה בבעיות של נוער שוליים, התנדבה טוקרצ'וק לעבודה איתם. משסיימה את לימודיה ועסקה כמה שנים במקצוע, גילתה שלרבים מן המטופלים שלה יש בעיות משותפות המתבטאות בתחושת עקירה וחוסר שייכות. אלו מעסיקים אותה גם בספריה." ~ מירי פז