אורליה

אורֶליה: ספר החזיונות והתפילות הוא ספר מאת אידה צורית שיצא לאור ב־2012.

"כל חפצי לפרוש לפינתי ולהתעטף בשתיקה מטהרת. מהו היצר לשתף את האחר בעונג העלום?"
"עדיין לא מצא את האפיק המתאים לו, להתחבר אל זרם החיים. ואמרה לו, שבכל פעם שירגיש כי האנרגיות אוזלות לו והוא מתנתק מהזרימה הכללית, יזכור את הסמל הזה: הספינה מתרחקת והוא נשאר לבדו על החוף ומחפש תחבולה לחזור ולהתחבר אליה."
"רק ענווה שלמה והתבטלות מלאה יכוונו את לבה להתקרב למעלתו, וההשפלה שספגה היא מבחן ותמריץ להתעלות נוספת על האגו."
"החסד והחוכמה המתמזגים אלו באלו. חוכמת הפלאי הקורנת אלי והמטעינה אותי בתבונת הלב, שהיא מחסום מפני סחף החמלה."
"אני לוחשת מכל מאודי: פלאי ואהובי, מלא נא בנוכחותך את לבי על גדותיו, שלא ייוותר בו מקום להכיל את הכאב."
"לאשר לעצמי שהדברים אכן אירעו, שהם אינם פרי דמיוני. וכשלא נמצא לי האחר הראוי לספר עמו, ממשותם מתערערת. כאילו לא היו. נמחקו כמו בחלום. קיומי כולו, כמו בחלום."
"וכשהתעניינתי איך היא מסתדרת לבדה, חייכה את חיוכה המרוחק והמוטרד, ואמרה שבקושי, והוסיפה בגיחוך שגם בִּתה נסעה, לפסטיבל סרטים כלשהו."
"הזוכה בגילוי נשמתו, משיג את המוות הפיזי כהכרח בל־יגונה בתהליך לידתו הרוחנית."
"הייתה יושבת בחברה, בין אנשים, כשעיניה ננעצות בנקודה כלשהי בתקרה או על הקיר, ננעצות ולא מרפות. היו שתהו עליה, וניסו לעקוב אחר מבטה, לגלות מה מושך את תשומת לבה באותה נקודה מסתורית, אך היא, כל שביקשה הוא נקודת אחיזה."
"האם עלומי, בהווייתו הנאצלת, השתקפות האידאל של נשמתי הוא? חוכמה מקפת כול, מקור של חסד לאין־שיעור? הגן נא עלי מרשרושי הקליפה, אתה, ניצוץ מאור הגנוז, לרפד את לבי בחום רך וחנון, לאפֵּד באמת מים חיים את מצודת חייתי."