איש האמונה הבודד

איש האמונה הבודד היא מסה מאת יוסף דוב הלוי סולובייצ'יק שיצאה לאור ב־1965.

"אני מדבר, מטיף, מתווכח וטוען. בכל זאת אין בזה להפיג את הסבל והבדידות המלוות אותי תמיד. מדי פעם חש אני שנעזבתי על ידי כולם, אפילו הקרובים ביותר. דברי המשורר בתהילים 'כִּי אָבִי וְאִמִּי עֲזָבוּנִי' (פרק כז, פסוק י) מצלצלים באוזניי לעתים די קרובות כקולו הנוגה של התור. החוויה הזאת מולידה בקרבי כאב צורב מחד ותחושה מזככת מאידך. יש לי הרגשה שחוויה זו של בדידות דוחקת אותי כולי לעבודת הבורא."
"מי יודע איזה סוג בדידות מיצר ומענה יותר? זה שנופל על האדם בעת שהוא מסתכל על הקוסמוס האילם, עם נתיבות החושך שלו, על הדרמה החד־גונית שבחובו, או זה הפוקד את האדם כאשר הוא מביט בפני רעהו בדומיה?"
" 'היות' פירושו להיות יחיד מיוחד במינו ועל כן גם בודד. כי מה גורם לאדם שירגיש בדידות ואי בטחון אם לא היותו יחיד וגלמוד. ה'אני' שלו בודד, מפני שאין אחר החי כמו ה'אני' הזה ומפני שאופן הקיום של ה'אני' הזה אינו ניתן לחיקוי על ידי אחרים."
"בעוד שהיקום מביא את האדם הראשון לשאיפתו לצבור כוח ושלטון ולעשותו שואל את שאלת 'איך', הפונקציונלית, האדם השני מגיב על הופעה זאת בשאלות מן הסוג המטאפיזי. הוא אינו שואל שום שאלה פונקציונלית. הוא רוצה לדעת: מדוע? מהו? מיהו?"
"בעוד שהאדם הראשון הוא דינמי ומלא כוח יצירה, האדם השני מחפש את צלם האלוקים בכל עמוד אורה ובכל נבט ופרח; בכל רוח קלה של הבוקר ובשקט של לילה נוצץ כוכבים."
"האדם הראשון, בעל ההדר, השלטון וההצלחה, והאדם השני, איש האמונה הבודד, הנכנע והמציית, אינם שני אנשים שונים העומדים אחד נגד השני, כ'אני' מול 'אתה', אלא בכל אחד מאתנו נמצאים שני אנשים, איש היצירה בעל ההדר – אדם הראשון, ואיש הענווה והכניעה – אדם השני."