אמיל והבלשים

אמיל והבלשים (בגרמנית: Emil und die Detektive) הוא ספר ילדים מאת אריך קסטנר מ־1928.

"תכננתי סיפור ים־דרומי אמיתי. כי איש אחד עם זקן גדול סיפר לי פעם שזה מה שהוא היה הכי רוצה לקרוא."
"אבל, פתאום, שכחתי כמה רגליים יש ללווייתן!"
"מאחר שלא היה לה זמן לבכות, כי הייתה צריכה לערוך את השולחן לארוחת הערב, דחתה את הבכי לאחר כך. ואחר כך היא שכחה. כאלה הן הנשים."
"אבל הסיפור לא הגיע, ואני כבר התחלתי לקפוא. סגרתי בכעס את החלון ורצתי חמישים ושלוש פעמים סביב לשולחן. גם זה לא עזר. אז התפרקדתי, בדיוק כמו קודם, על הרצפה, והעברתי את הזמן במחשבות עמוקות."
"אמיל היה נער לדוגמה. ככה זה. זו עובדה. אבל הוא לא היה אחד מהנערים לדוגמה שנעשו כאלה מחוסר ברירה, משום שהם פחדנים ושאפתנים חסרי מעצורים, מאלה שהם לא באמת ילדים. הוא היה נער לדוגמה מתוך בחירה. הוא החליט להיות כזה כמו שמחליטים למשל לא ללכת יותר לקולנוע או להפסיק לאכול סוכריות. הוא החליט כך, ולעיתים היה לו ממש קשה לעמוד בהחלטה."
"האם נופפה עוד ארוכות במטפחת. אחר כך הסתובבה לאטה והלכה הביתה. והיות שממילא כבר הייתה לה מטפחת ביד, גם בכתה קצת."
"ולי דווקא נראה שיש לך המון זמן! נעמד פה עם מזוודה וזר של כרוביות מאחורי דוכן העיתונים, ומשחק עם עצמו במחבואים! אם זה המצב, סימן שיש לבן־אדם איזה עשרה עד עשרים מטר זמן מיותר."
"אם אנחנו נותנים לטיפוס הזה להתחמק, כל אחד מאיתנו יקרא לעצמו ממחר בשם מוריץ הסבון. מובן?"
"אני חושב שאם בבית מדברים מעט על כסף, יש הרבה ממנו בבנק."
"שפמפם שחור, אוזניים דקות עד כדי כך שאפשר לראות דרכן את אור הירח, ופרצוף שלא הייתי מוכן לקבל אפילו בחינם."
"אז הם היו גאים מאוד בעצמם, ואכלו עוד פרוסת עוגה."
" 'או שאתה לוקח את הכסף, או שאני מקבלת התקף שיגרון מרוב זעם,' הסבירה סבתא."
" 'טוב, טוב,' אמרה הספרית, 'השאר נא את הכובע במקומו אדוני!' "
"מצדנו, שהמבוגרים יעשו דברים כאלה. הם הרי ממילא כל כך מגוחכים. אבל ילדים חייבים להימנע מדברים כאלה."
" 'לכל הרוחות היימבולד, אתה קשה עורף,' אמרה פוני כובעוני לאביה."
" 'במקום שתלכו מכות, מוטב שתשרטו זה את זה שתצאנה עיניכם,' ניסתה הסבתא להרגיע אותם, והנושא ירד מן הפרק."
"מאוחר יותר הוריד דוד היימבולד את הכלב לטיול. כלומר להיימבולדים בכלל לא היה כלב, אבל כך כינתה פוני את המנהג של אביה לרדת בערב ולשתות כוס בירה."