אנה פרנק

נערה יהודייה שתיעדה ביומן אישי את חוויותיה במחבוא בתקופת השואה
אנה פרנק, 1940

אנליס מארי ("אנה") פרנק (בהולנדית: Annelies Marie "Anne" Frank)‏ (12 ביוני 1929 - מרץ 1945), נערה יהודייה שנספתה בשואה. היומן שחיברה, בו תיעדה בין השאר את התקופה בה הסתתרה יחד עם משפחתה במחבוא בבית ידידיהם מאימת רדיפות הנאצים, הודפס כספר שזכה לפופולריות רבה.


  • "לכאורה איני חסרה דבר - מלבד ידידה אמיתית. כל מכרותיי טובות לשחק עמהן ולבלות את הזמן, אך איני יכולה לדבר איתן אלא על עניינים של מה בכך. להתקרב קצת יותר, לפתוח את סגור ליבי – זאת איני יכולה, וזה מקור הצרה... מכאן יומן זה. וכדי להגביר בדמיוני את רעיון הידידה שזמן כה רב אני משתוקקת לה, החלטתי לא להסתפק ברשימת העובדות כפי שעושה כל אדם. רוצה אני שיומן זה יהיה לי הידידה: אקרא לה קיטי."
  • "אני לא חושבת על הסבל, אלא על היופי שעוד קיים."
  • "כמה נפלא שאף אחד לא צריך רגע אחד לפני שהוא מתחיל לשפר את העולם."
  • "אולי תוכלי לומר לי, מדוע נוהגים הכל להסתיר בחרדה כזאת את הנעשה בליבם פנימה?"
  • "אינני יכולה לתאר לך מה מדכאת המחשבה כי לעולם לא נוכל לצאת מכאן, אני גם פוחדת שיגלו אותנו ויירו בנו כדור."
  • "כולם אומרים שאני מאוסה כשאני מדברת, מגוחכת כשאני שותקת, חצופה כשאני משיבה, ערמומית כשיש לי רעיון טוב, עצלה כשאני עייפה, אנוכית כשאני אוכלת יותר מדי, כל היום אני שומעת שאני תינוק – ואני נפגעת מאד."
  • "הייתי מתפללת לאלוהים שייתן לי אופי אחר... אופי אשר לא מקומם נגדי את כל האנשים."
  • "הגענו לשפל המדרגה מבחינת ניקיון. מפת השעוונית שעל שולחננו אינה נקיה ביותר. אני שבה ומשפשפת והשולחן מלוכלך כשהיה..."
  • "אני חושבת שאני מרגישה את האביב בקרבי. אני מרגישה את התעוררות הטבע. אני מרגישה אותה בכל גופי ובכל נפשי... אני מבולבלת לגמרי. איני יודעת מה לקרוא, מה לכתוב, מה לעשות, אני רק יודעת שאני משתוקקת..."
  • "מדי פעם מבינה אני יותר כמה צדק אבא באמרו, כי 'כל ילד חייב לחנך את עצמו'. אין הורים יכולים לעזור אלא בעצה טובה ובהדרכה, אבל עיצוב אפיו של אדם הוא בידי עצמו."
  • "האמיני לי שאם היית סגורה כשנה וחצי, היה זה די נמאס עלייך. לרכב על אופניים, לרקוד, לשרוק, לראות את העולם, להרגיש צעירה, לדעת את תחושת החופש – לכל אלה אני מתגעגעת אך עליי להסתיר זאת."
  • "כאשר אני לוקחת רק קצת ירק שאיני אוהבת ואוכלת במקומו תפוח אדמה אין הגברת ואן־דאן יכולה לעבור בשתיקה על התפנקות זו: ירקות טובים לבריאות. גם אמא שלך אומרת זאת. קחי עוד קצת! היא מפצירה בי, עד שאבא מתערב ותומך בסירובי, ואז מתערבת הגברת שוב: 'היית צריכה להיות אצלנו בבית, שם לפחות מחנכים את הילדים. זה אינו חינוך. אנה מפונקת מאד, אני לא הייתי מרשה דבר כזה אילו הייתה אנה בתי!' "
  • "אני משתוקקת כמוך לחופש, ואוויר, אבל עכשיו אני סבורה, שניתן לנו פיצוי נדיר על מחסורים אלה. הבינותי זאת פתאום כאשר ישבתי הבוקר לפני החלון. אני מתכוונת לפיצוי פנימי. כאשר הבטתי החוצה והסתכלתי באלוהים ובטבע, הייתי מאושרת, ממש מאושרת, וכל זמן שיש אושר פנימי זה, האושר על טבע, בריאות והרבה דברים אחרים, כל זמן שאדם נושא אותו בקרבו, מובטח לו שיהיה תמיד מאושר. עושר, כבוד, הכל אפשר להפסיד, אבל אותו אושר בליבך יכול רק להתכסות בצעיף, אבל תמיד, כל ימי חייך, יוסיף לעשותך מאושר. כל זמן שאתה יכול לשאת בלי פחד את עיניך אל השמיים – יודע אתה כי טהור אתה בקרבך, וכי שוב ישוב האושר."
  • "אני מרגישה עצמי כצפור שעקרו כנפיה וניקרו עיניה – והנה היא מתעופפת בכלובה הצר בחשכה האופפת אותה, ומתנגשת בסורגי הכלוב. 'החוצה! אויר! צחוק!' משוועת נפשי. איני מנסה להשיב. אני שוכבת על ספה וישנה כדי לקצר את הזמן, את הדממה, את הפחד האיום – הרי להימלט מהם אי אפשר." (29 באוקטובר 1943)
  • "בחצי חדרי כמעט שאין לי אפשרות להיות לבדי, ואני כל כך משתוקקת לכך. זו גם הסיבה שאני נמלטת לעלייה לעתים כה קרובות. שם, ואצלך, אני יכולה להיות לשעה קלה אני עצמי... הדבר הנחמד ביותר, לדעתי, הוא שמותר לי לפחות לרשום מה אני חושבת ומרגישה, שאם לא כן הייתי נחנקת לגמרי." (16 במרץ, 1944)
  • "לפנים הייתי מצטערת תמיד שאינני יודעת לצייר, אבל עכשיו אני מאושרת מאוד שאני יודעת לפחות לכתוב. ואם אין לי די כישרון לכתוב לעיתונים או ספרים, יכולה אני בכל זאת לכתוב לעצמי... אני רוצה להוסיף ולחיות גם לאחר מותי! ולכן מודה אני כל כך לאלוהים, שבשעת לידתי כבר נתן לי את האפשרות להתפתח ולכתוב ולבטא את כל אשר בלבי. כשאני כותבת הכל עובר, צערי חולף, אומץ לבי חוזר... אני מקווה, אני כל כך מקווה, כי בכתיבה אני יכולה לבטא את הכל, את מחשבותיי, את שאיפותיי ואת פרי דמיוני." (4 באפריל, 1944)

קישורים חיצונייםעריכה

  תמונות ומדיה בוויקישיתוף: אנה פרנק