בארטלבי הלבלר

בארטלבי הלבלר (באנגלית: Bartleby, the Scrivener) היא נובלה מאת הרמן מלוויל על עורך דין המעסיק במשרדו פקיד בשם בארטלבי. הנובלה יצאה לאור ב־1853.

מתוך הנובלה

"לו עלה ברצוני, יכולתי לספר סיפורים שונים, שהיו מעלים חיוך על פניהם של ג'נטלמנים טובי מזג ודמעות בעיני נשמות רגשניות."
"אני אדם שמצעירותו ואילך חדור הוא אמונה עמוקה כי הדרך הקלה ביותר בחיים היא גם הטובה ביותר."
"רק לעתים רחוקות אני יוצא מגדרי; ולעתים רחוקות עוד יותר אני מרשה לעצמי לשקוע בזעם מסוכן על טעויות ועוולות."
"החלטתי להקצות לבארטלבי פינה ליד הדלתות המתקפלות, אבל מהצד שלי, כך שהאיש השקט הזה יהיה נכון תמיד לפקודתי במקרה שיתעורר צורך."
"נראה לי שבעוד אני מדבר אליו, הרהר הוא בקפדנות בכל אחת מהצהרותיי; הבין את המשמעות במלואה; לא היה מסוגל להכחיש את המסקנה המתבקשת; אולם בעת ובעונה אחת גבר עליו שיקול כלשהו גדול יותר והניעו להשיב כפי שהשיב."
"כאן אני יכול לקנות לי בזול הערכה עצמית מענגת. אם אנהג בבארטלבי בידידות, אם אוותר לו על עקשנותו, יעלה לי הדבר במעט או בלא כלום, בעוד אני טומן בנפשי את מה שיוכח בסופו של דבר כפירור מתוק למען מצפוני."
"הקשר האנושי המשותף סחף אותי כעת לקדרות בלי מעצור. מלנכוליה אחוותית! מפני ששנינו, אני ובארטלבי גם יחד, בניו של אדם הראשון אנחנו."
"האושר מחזר אחרי האור, ולכן נדמה לנו שהעולם עליז; אולם האומללות מסתתרת במרחקים."
"בנפרד משיקולים גבוהים יותר, פועל החסד לעתים קרובות על פי עיקרון חכם ונבון ביותר – אמצעי בטיחות לבעליו. אנשים רצחו בגלל קנאה ובגלל כעס ובגלל שנאה ובגלל אנוכיות ובגלל התנשאות רוחנית; אולם אף לא אדם אחד, ששמעתי עליו מעודי, ביצע אי פעם רצח שטני בגלל חסד מתוק. תועלת עצמית גרידא, ובעיקר אצל אלה המתפתים בנקל, עוררה את כל היצורים לצדקה ולפילנתרופיה."
"לעולם איני מרגיש כה בודד כאשר אני יודע שאתה שם. סוף סוף אני רואה זאת, אני חש בזאת; התכלית היעודה של חיי חדרה להכרתי. ייתכן שאחרים נועדו לבצע תפקידים נשגבים יותר; אבל שליחותי בעולם הזה, בארטלבי, היא לספק לך חדר משרד לכל פרק זמן שתמצא לנכון להישאר."

נאמר עליה

"אילו שאלני אדם שנמנע מקריאה או הגיע לכדור הארץ מהחלל החיצון, איזה סיפור, אחד, חובה שיקרא/יטעם מהאנושות, הרי זהו הסיפור.” ~ לאה איני
“ריטואל ההתנגדות... הוא השער שדרכו יכול המספר של מלוויל לחרוג מן הניתן לידיעה, לחוות מפגש עם מה שמעניק משמעות לאנושי ומצוי תמיד מחוצה לו.” ~ שמעון אדף