בגוף אני מבינה

בגוף אני מבינה הוא ספר מאת דויד גרוסמן הכולל צמד נובלות: "אטרוף" ו"בגוף אני מבינה". הספר יצא לאור ב־2002.

עטיפת הספר

אטרוף

• "לא אכפת לו מכלום, לא מה יחשבו ולא מה יגידו, זה הכוח שלו, זאת השלמות הפנימית הבריאה שלו, שאליהם כנראה היא ככה נמשכת."
• "ואז ינוחו עליהן שפתיים, ירבצו במלוא תוקפן המחוספס, הגברי, יבלעו אותן, יתפלשו בהן, לרגע יתרחקו מהן ונשימה חמה תחלוף עליהן, ואז יימצצו לאט, בכובד־ראש של תשוקה גדולה באמת."
• "האיש שהקדים והתפשט כדי לחסוך עוד כמה שניות יקרות, וחיכה לה בדריכות, והתהלך בבית עירום ולוהט מהתרגשות, ושילהב את עצמו במחשבות על האשה הגדולה והיפה וההחלטית."
• "מתנמנם לו בחוסר אכפתיות של איש בריא כמו שור שאין לו בעיות עיכול או מצפון, כך שלעיניה, בכניסתה, מתגלים קודם־כול גבו החזק־למראה – וכנראה גם חזק באמת – ואחר־כך עכוזו ורגליו, שבתנוחה הזאת נראים כמעט צעירים, ולרגע היא עומדת, מתבוננת, מחייכת לעצמה."
• "מי ידע שיש בה עדיין כזאת שובבות, ומחייכת בהקלה על שהיא שוב פה, במקום שבו היא חופשייה מכל העמדת־פנים וזיוף, מהמאמץ האינסופי של חייה האחרים: ועומדת רגע להחזיר לעצמה את נשימתה, וחושבת כמה שנים עוד תוכל לעלות ככה, בריצה, את ארבע הקומות."
• "כמעט בלי־משים היא מַטָה מעט את המראה הפנימית ומקיפה בה את פניו עצומות־העיניים שעדיין שפוכה עליהן אותה הבעה מהפנטת בזרותה, מזיגה של אושר ובדידות ותחנונים."
• "מולו נפערים חושים, לראות, להקשיב, לשאוף פנימה, על גוו ועל פניו עיניים מתרוצצות, סורקות את ידיו, את רגליו, את ראשו המדלדל משיער."
• "מרגע לרגע הוא נעשה נמרץ וסוער יותר, ונותן להם עוד, עוד, לילה של עסקה אפלה מאין כמוה, הוא נותן להם אותה כדי שיביאו לו אותה, וכל אותו זמן עיניהם כמעט עצומות, פיותיהם פעורים, גלים־גלים הם נעים איתו."
• "ולרגע לא הבינה איך מתיישבים הדברים זה עם זה, וידעה שאפשר, ודאי שאפשר, זוג זה המון אדם".
• "ואלישבע והזר דווקא משתדלים להקל עליו, ואפילו מאיטים קצת את הדיבור, למענו. לפעמים הם מרימים את הקול, מתווכחים, אלישבע כנראה מאבדת את הסבלנות, כועסת על משהו, האיש מצטער, אלוהים, חושב שאול, כל כך הרבה רגשות משותפים יש להם!"
• "ושאול לא יכול לשמוע, ויודע היטב מה קרה הבוקר ומה השליך לה לתוך המזוודה הפעורה, אבל נשמתו עומדת על קצות אצבעותיה, רוטטת לשמוע מה בדיוק נלחש עליו שם, ואיך ובאילו מילים הוא מתואר שם, בין הפה שלה לאוזן שלו."
• "ואסתי ידעה היטב מה הוא רואה עכשיו, ונטעה חזק את רגליה וחיפשה בתוכה בקדחתנות מחצב עתיק ויקר ערך, את כושר הספיגה של ילדה לא אהובה אך עיקשת, שיודעת להפוך את עצמה, כשצריך, לחופן אדם זעיר ומוגף עפעפיים, שבא ומתגבב לו בדיוק איפה שלא רוצים אותו, ומסוגל לעמוד שם ולהאט את קצב פעימותיו לאפס, עד שאיכשהו מתרגלים לנוכחותו ולתועלות הקטנות שיש בו, ואחר כך כבר לא מסוגלים בלעדיו".
• "היה נדמה לה שהחללים בין הרהיטים גדלו מאוד, ושהרהיטים מסודרים במין דייקנות אלימה - והמחשבה האטה את תנועותיה, והיא פסעה בזהירות, הופכת מדי פעם את פניה בתחושה משונה, כאילו רק לפני רגע הצליף מישהו בשוט באוויר וכל רהיט קפץ למקומו וקפא בדריכות."
• "יש חומר שמופרש לתוך הלב רק במחיצת אדם אחד מסוים ואף פעם לא במחיצת אדם אחר".
• "ובשתיקה שלהם כבר היתה הכרזת איבה מפורשת, כמעט גסת רוח, ובבלי דעת ניסו להעמיד פנים כאילו הם שני בעלי חיים שונים שאין ביניהם שום זיקה, לא של מין ולא של טריפה, ואחרי חצי שעה של נסיעה הם היו מותשים."
• "וחמיצות קהה עמדה בפיה, והיא אמרה לעצמה שהנה, כבר ניצח אותה השומן הסמיך - כולסטרול הנפש, קרא לו פעם מישהו, איש אחד שהכירה מזמן - ומיד גם הרגישה, במוחשיות גופה, איך בא השמן ועוטף את הלב, גלדים עבים זוחלים, ממלאים חדרים."
• "את יודעת, אני לפעמים יושב בבית וסופר את הדקות וחושב, אולי היום היא תחזור הביתה חמש דקות מוקדם יותר. אולי היום, לשם שינוי, יימאס להם קצת קודם, רגע אחד קודם. וזה עוד לא קרה, את תופסת? עשר שנים, וזה עוד אף פעם לא קרה להם."
• "מפני שכל השנים הללו הוא היה שרוי כולו בתוך תמיסת השקר שלה, ומפני שכל השנים הוא נאהב רק כהד. כראוי לו, חשב, והיה מוקסם להבין איך ידעה אלישבע לאהוב אותו כראוי לו, ולא יותר מכך, בעוד שבה עצמה היתה כנראה אהבה שגאתה ושפעה הרחק מעבר לגבולותיו הצרים ולאוניו הדלים."
• "וגם כעת, כמו בכל פעם שחשבה כך, הרגישה כאילו היא עוברת על דוקרנים במגרש חנייה, בכיוון הפוצע."
• "וצחק בעוגמה, מחליק בנועם סהרורי אל השיחה שלהם, רבת השתיקות והשקיעות העמוקות זה לצד זה, כמו בתפילה שכולם עומדים יחד וכל אחד לעצמו; וכל אחד, חשבה אסתי, מתפלל לאלוהים אחרים."
• "וזרה ומחושקת ישבה מולו, מנסה להוכיח לו שאין טעם, שהוא כבר לגמרי טועה בה, וככל שהתחנן היא התקשחה יותר, שולחת אליו שוב ושוב, כמו סוהר נבזה, את האסיר הלא נכון לאשנב הביקור."

בגוף אני מבינה

• "מאלצת את עצמה לדבר. לפוגג את השתיקה."
• "חשה איך הבהלה שלו מלבה את עצמה במהירות."
• "ראיתי אותה על האי שלה כמו חיית עיגול אגדית שזנבה אחוז בפיה."
• "כעת הוא כבר שם, במלואו, ונענה בביישנות נלהבת למה שיש לה לתת לו, ואפילו שהוא לא מוציא מלה מפיו ולא מחייך אפילו פעם אחת, היא מרגישה איך איבריו לומדים להתענג על התנועות, ומתמתחים וזעים ומתמלאים כמו אפרוחים בקליפתם."
• "היא לא יכולה לעמוד בפני ההתלהבות התמימה שלו, ובתחושה שמתעוררת בה, שבכל תנועה ופיתול שלו הוא כמו מנסה להגיע עמוק יותר פנימה, ולעסות בתוכו איזה גלעין סמוי, קפוץ, והתחושה הזו שולחת גם בה אדוות גוף חמימות, שהולכות ומתפשטות עד שהן נוגעות במקום המענג שאין לו שם באף שפה, אי שם בקרביים, עמוק, בגבול שבין הדגדוג והכמיהה."
• "הוא מעיף בה עין, בוחן אותה, והיא יודעת שהיא עומדת להיכנס לעוד אחד מהמבוכים שלו, אצל אנשים זה בכלל משהו אחר: אצל אנשים זה הדיבור. הדיבור?! קולה נבלע. היא לא בטוחה שהבינה אותו, אבל בלי ספק חשה אצבע דקה, חמימה, שנגעה בה לרגע בעומק ישותה."
• "לא הייתי צריכה לומר, ובטח לא ככה, וידעתי למה הייתי חייבת לומר ככה, לתקן טעות בשגיאה."
• "וממש יכולתי לשמוע מתוכה רעש קל, כמו של גפרור נשבר."
• "והתבררו לי גבולותי, ובעיקר התברר שהיה מחיר לילדות ההיא (גם הרעבות-חינם אין), ושהעולם התמלא בינתיים בילדים שלא ביזבזו את כל הכוחות רק על שרידה, אלא פשוט גדלו ונפתחו והעמיקו, ושרק בעיניים התמימות שלה אני עוד נחשבת למשהו."
• "והיא מושיטה יד ומחליקה על היד שלי מלמעלה למטה, בעדינות, פעם ועוד פעם, עשרים, מאה פעם, כל כך בעדינות ובשקט ונכון, שאיכשהו זה מגיע אלי, דרך כל הביצורים המשקשקים שבפנים."
• "ושם הוא מחכה, קצת פגוע על שהושאר בחוץ, אבל להוט, כמו האיש שנשאר על הספינה למראה האמודאי העולה: איך זה שם, מה ראית."
• "אבל היא כבר קצת שיכורה, מה הפלא, אושר כזה חריף על בטן ריקה, ובשקיקה חסרת מעצורים היא יונקת את הרגעים ומנסה לחרות אותם בזיכרונה, כאילו היו תשובה מפתיעה שהיא זוכה לה בתוך חלום, תשובה ניצחת וסופית בוויכוח שכבר מזמן חשבה שהפסידה בו, ועוד מעט היא תתעורר ותשכח הכל."
• "ואם נניח שאיזה רגע עמדת שם, באור שלך, הרי תכף עשית צל על מישהו אחר, לא ככה? לא זה העיקרון הדפוק של ׳עמידה באור׳?"
• "אני ככה מסתכלת עלייך, מאז שבאת לפה, שלשום, אני מסתכלת עלייך וחושבת, די, כבר לא כואב לי, נגמרה הלידה."

נאמר עליו

• "כל אמנות היא תעתוע: בספר הזה, גרוסמן הוא אמן מרהיב של תעתועים, במרחב האינסופי והלא־נתפס שבין הארוטיקה למילים." ~ אריאנה מלמד