במבי (ספר)

ספר מאת פליקס זאלטן

במבי (בגרמנית: Bambi) הוא רומן לנוער מאת הסופר היהודי־אוסטרי פליקס זאלטן (שם העט של זיגמונד זלצמן). הספר ראה אור בווינה בשנת 1923 בעקבות מסע ציד ביערות וינה בו לקח חלק המחבר. הספר נחשב לקלאסיקה של ספרות ילדים ונוער. הספר עובד לסרט "במבי" של וולט דיסני.

עטיפת המהדורה הראשונה של הספר

המספרעריכה

  • "יותר מכול, במבי אהב לשאול את אמו שאלות ולהקשיב לתשובותיה. הוא כלל לא התפלא על כך שתמיד עלו בראשו שאלות על גבי שאלות, ללא מאמץ. בעיניו היה הדבר טבעי, והקסים אותו ביותר."
  • "הוא (במבי) הגיע למסקנה ש'בקרוב' זה לא 'מיד', אבל הוא לא הסכים עם עצמו בשאלה מתי ה'בקרוב' הזה מפסיק להיות 'בקרוב' ומתחיל להיות 'ברחוק'."
  • "הוא (במבי) חשב מה יכולה להיות אותה סכנה שאמו מדברת עליה תמיד."
  • "במבי נועץ מבט בדמות. היא זקופה ורזה באופן מוזר ויש לה פנים חיוורות, עירומות לחלוטין סביב העיניים והאף. עירומות להחריד. אכזריות נוראה ניבטת מן הפנים האלה. פחד מקפיא. מן הפנים האלה נשקפת אלימות איומה, משתקת. אף שזה עינוי להביט בפנים האלה, במבי עומד, אינו מסית את מבטו ונועץ עיניו בדמות." ~ על המפגש הראשון של במבי עם 'ההוא' (האדם)
  • "על במבי לא שרתה עליצות. הוא הרגיש שמשהו אפל מאיים עליו ולא הבין איך האחרים יכולים להיות כה עליזים וחסרי דאגות כשהחיים בעצם קשים ומסוכנים כל כך."
  • "שקט שרר ביער, אבל בכל יום קרה עכשיו דבר נורא." ~ על החורף
  • "אף אחד לא הרגיש בטוח... המצוקה הקשה, שלא רצתה להסתיים, זרעה מרירות וגסות. היא ביטלה כל ניסיון שנלמד, ערערה את המצפון, השחיתה כל מידה טובה והרסה את האמון. לא היו עוד רחמים, לא הייתה עוד מנוחה, לא היה עוד ריסון." ~ על התנהלות בעלי החיים בחורף
  • "לפתע התכווצו כל האיילים בבת אחת, כאילו מכה אחת הכתה בכולם.
עכשיו הם עמדו ללא נוע ורחרחו.
זה היה 'ההוא'."
  • "באותה השנייה הם שמעו את קולותיו של 'ההוא', צועק בעשרים – שלושים קולות... רעם צעקותיו היה מצמית יותר מרעמי רוח וסערה. קריאותיו של 'ההוא' נתקלו בגזעי העצים ואלה הדהדו כמו אלפי תופים. הם מחצו את השומע ועוררו חלחלה. מרחוק עלו רשרושיו של סבך נרמס ופצפוץ של ענפים שבורים.
'ההוא' בא! 'ההוא' נכנס לכאן, למעמקי היער!"
  • "... פסיון קם ממקומו לשמע צעדיו של 'ההוא'. הם שמעו את משק כנפיו מתרחק וקולותיו נחלשים הרחק בגבהים. ואז נשמע רעם, שקט. אחר כך צליל יבש של חבטה."
  • "במבי ניסה לחשוב. אבל הרעש המחריש ש'ההוא' השמיע רק גבר והלך, וקרע כל בדל של מחשבה. במבי לא שמע דבר מלבד הרעש הזה, המשתק, ובתוכו היללות, האנקות וקולות הנפץ."
  • "הוא פרש כנפיים בקול טפיחה עזה והמריא. במבי עקב אחריו במבטו וראה אותו נוסק מעלה בין העצים, במשק כנפיים מפואר, וגופו נוצץ בגווני כחול מתכתי וחום מזהב, יפהפה כמו תכשיט. נוצות הניווט האחוריות שלא התארכו בגאווה.
קול הרעם היה קצר. הפסיון התכווץ, הסתובב סביב עצמו כאילו רצה לתפוס את רגליו במקורו וצלל בכבדות. הוא נפל בין כולם ולא זז עוד.
עכשיו איבדו הכל את עשתונותיהם."
  • "אף אחד לא אמר מילה. כולם היו מותשים מהפחד, משותקים מין השאגות ומין הרעמים."
  • "במבי שכב על הקרקע החמימה... והקשיב לכאביו: איך התעצמו בגופו ואז נחלשו, שקעו לאטם, הרפו ממנו, נמוגו עוד ועוד..."

במביעריכה

  • "דודה אנה... האם ראית את אמא שלי?"
"... במבי לא ראה עוד את אמו." (המספר)
  • "אני מבקש ממך אהובתי, אני מבקש ממך... אל תקראי לי כאשר אנחנו נפרדים... אל תקראי לי עוד לעולם...! נחפש עד שנמצא זה את זו... אבל אני מבקש ממך, אל תקראי לי עוד... כי איני יכול לעמוד בפני קולך." ~ לפלינה
  • "אני חייב להיות לבדי."
  • "לא... בדרכים הישנות אני כבר לא הולך..."

האייל הזקןעריכה

  • "צריך ללמוד לחיות... ולהיות תמיד על המשמר."
  • "אתה חייב עכשיו לשאת את כל הכאב, אסור לך לחשוב על מנוחה ושכיבה... אפילו לא לחשוב על זה, כי גם זה מעייף אותך!
עכשיו אתה חייב להציל את עצמך... אתה מבין אותי, במבי?
להציל... אחרת אתה אבוד..."
  • "רק תחשוב על כך ש'ההוא' מאחורייך... והוא יהרוג אותך בלי רחמים."
  • "הם חיים את חייהם בפחד, הם שונאים את 'ההוא' ואת עצמם... והם הורגים את עצמם למענו." ~ על תפיסת בעלי החיים את האדם
  • "הקשב לי, במבי, 'ההוא' אינו כל יכול כמו שהם אומרים. הוא לא מקור החיים ולא אדון החי והצומח. הוא לא מעלינו! הוא לצידנו, והוא כמונו.
כי הוא מכיר, כמונו, את הפחד, את המצוקה ואת הסבל. אפשר לגבור עליו כמו שאפשר לגבור עלינו..."
  • "אל תמשיך בעקבותיי, במבי, זמני תם.
עכשיו עליי ללכת לחפש לי מקום לקראת הסוף...
באותה השעה שאני הולך לקראתה, כל אחד מאיתנו נשאר לבד.
היה שלום, בני... אהבתי אותך מאוד."

דמויות שונותעריכה

  • "איזו עבודה עובדים כדי להאכיל אותם, איזה פחדים פוחדים, כי צריך לגונן עליהם." ~ גברת עקעק על הורות
  • "לזה אני באמת לא יכולה להסכים. להתפייסות.
מאז שאנחנו יכולים לזכור, 'ההוא' רוצח אותנו, את כולנו, את אחינו, אחיותינו, אמותינו! מאז שאנחנו בעולם, הוא לא נותן לנו מנוחה, 'ההוא' הורג בנו, בכל מקום שאנחנו רק מראים את עצמנו... ואחרי כל זה אנחנו עוד אמורים להתפייס איתו? איזו טיפשות!" ~ גברת נטלה (איילה)
  • "לא לרוץ! רק כשנצטרך לחצות את קרחת היער, אז תרוץ בכל הכוח שלך. ואל תשכח, במבי ילדי, אל תשים עוד לב אליי, כשנהיה בחוץ. גם אם אפול, אל תשים לב... רק רוץ הלאה, הלאה! אתה מבין במבי?" ~ אמו של במבי
  • "משתף פעולה! אתה גשש בשירותו, אתה עוקב אחרינו למקום ש'ההוא' לא מגיע אליו... ואתה מסגיר אותנו... אותנו, שרבים מאיתנו הם קרובים שלך... אותי, שאני כמעט אחיך... איך אתה עומד כאן ולא מתבייש?!" ~ שועל לכלב צייד
  • "אתם? מה אתם רוצים בכלל? מה אתם יודעים בכלל? על מה אתם מדברים? כולכם רכושו, כמו שאני רכושו! אבל אני אוהב אותו, מעריץ אותו! אני משרת אותו! אתם רוצים להתקומם...? אתם אומללים, רוצים לקום נגדו? הוא כל יכול! הוא מעל כולנו! כל מה שיש לכם בא ממנו! כל מה שצומח כאן וכל מה שחי כאן, הכול ממנו!" ~ הכלב מסביר לבעלי החיים על האדם

שיחותעריכה

במבי: "מה זה, אמא? מה זה היה, אמא?"
אמו של במבי: "זה היה... 'ההוא'."

עלה 1: "זה כבר לא מה שהיה פעם."
עלה 2: "נכון, הלילה שוב הסתלקו כה רבים מאיתנו... נשארנו כמעט היחידים על הענף שלנו."
עלה 1: "אי אפשר לדעת במי זה יפגע, גם כשהימים היו נאים והשמש פיזרה מחומה, קרה שפרצה סערה או חלף שבר ענן, ואז נקטפו רבים מאיתנו, הגם שהיו צעירים. אי אפשר לדעת במי זה יפגע."

עלה 1: "מעניין אם זה נכון... מעניין אם זה נכון, שאחרים באים במקומנו כשאנחנו מסתלקים, ואחר כך באים במקומם וחוזר חלילה..."
עלה 2: "אני בטוח שזה נכון, אבל קשה אפילו לתאר את זה לעצמנו... זה מעבר למושגים שלנו..."

עלה 2: "מה קורה לנו כשאנחנו נתקים...?"
עלה 1: "אנחנו נושרים למטה..."
עלה 2: "מה יש שם למטה?"
עלה 1: "אני לא יודע, אחד אומר ככה, השני אומר אחרת... אבל אף אחד לא יודע."
עלה 2: "האם עוד מרגישים משהו? האם אתה עוד יודע על עצמך כשאתה שם למטה?"
עלה 1: "מי יכול לומר? אף אחד מאלה שהגיעו למטה לא חזר כדי לספר על כך."

פלינה: "מאיפה יש לו (לאדם) חציר, וכל השאר, באמצע החורף?"
גובו (אייל שנשבה כגור ושוחרר לאחר מכן לטבע): "הוא מגדל את זה, מה שהוא רוצה הוא מגדל ומה שהוא רוצה, פשוט יש לו!"
פלינה: "ותגיד, לא פחדת עוד מין 'ההוא', כשהיית שם, אצלו?"
גובו: "לא פלינה היקרה. כבר לגמרי לא. אני הרי ידעתי שהוא לא רוצה להרע לי. למה הייתי אמור לפחד? כולכם חושבים שהוא רשע, אבל הוא לא. כשהוא אוהב מישהו, כשמשרתים אותו, אז הוא טוב ונהדר. אין עוד אחד בעולם שיודע להיות טוב כמותו... לא רק הוא עצמו, אלא גם הילדים שלו אהבו אותי, גם אשתו וכולם. הם ליטפו אותי, נתנו לי אוכל ושיחקו איתי..."
האייל הזקן: "... מהו הסימן הזה, על צווארך?"
גובו (מגמגם): "... זה...? זה מהרצועה שנשאתי על צווארי... זו הרצועה שלו... וזה הרי... הכבוד הגדול ביותר... לענוד את הרצועה שלו... זה הרי..."
האייל הזקן (בשקט): "אומלל..."

במבי: "'ההוא' לא נמצא כאן..."
האייל הזקן: "לא... עכשיו הוא לא ביער."
במבי: "ובכל זאת זה (מלכודת ביער) 'ההוא'!"
האייל הזקן: "איך אמר גובו שלכם... האם לא אמר לכם ש'ההוא' כל יכול ומלא טוב...?"
במבי: "האם אין הוא כל יכול?"
האייל הזקן: "בדיוק באותה מידה שהוא אינו מלא טוב."

על הספרעריכה

  • "במבי אינו ספר ילדים רגיל, אלא מבט לירי על אובדן התמימות בעקבות ימי המלחמה." ~ מיכאל דק
  • "במבי של פליקס זאלטן, שרואה עתה אור בתרגום חדש, הוא ספר מופת על התבגרות, התפכחות והכרת העולם שסביבנו, על כל האכזריות שבו." ~ יהודה אטלס
  • "לא בציידים הבטתי, אלא בחיות הנמלטות מפניהם. שאלתי את עצמי: מה חשות החיות למראה האדם שבא להורגן. כאבתי לראות את האיילות ואת העופרים הנמלטים באימה, גם מפני." ~ פליקס זאלטן
  • "איני מכיר עוד סיפור על בעלי־חיים, שבעדנת התחושה ובאמת הטהורה שבו ראוי לעמוד לצד סיפור חיים זה על אייל־יער." ~ ג'ון גולסוורתי
  • "במבי, המסמל בדמותו את התום ואת הטבע הטהור, הפך במהרה לסמל של מאבקן של חברות להגנת הטבע ותנועות אקולוגיות למיניהן נגד איגודי הציידים." ~ עמיחי שלו