החיים הם במקום אחר

החיים הם במקום אחר (בצ'כית: Život je jinde) הוא רומן מאת מילן קונדרה על יחסי אם ובנה שיצא לאור ב־1969.

"היא השתוקקה לכך שהחיים החדשים הללו יהיו אמת יציבה ולא רק הבטחה כוזבת, היא השתוקקה לכך שהמהנדס יוציא אותה מספסל הלימודים וגם מן הבית ויהפוך סיפור אהבה לסיפור חיים."
"כניעת המהנדס המהירה לא יכלה להסתיר בפני אם המשורר את המסקנה המעציבה שההרפתקה המעציבה שלתוכה צללה אובדת עשתונות, שנראתה לה נפלאה, לא הייתה האהבה ההדדית הגדולה שלדעתה הייתה זכאית לה."
"זה היה מצב של גן עדן שלפני הנפילה, לגוף ניתן להיות גוף בלא הצורך להתכסות בעלה תאנה, אם ובנה טבלו בעידן שלווה אין־קץ; הם חיו יחד כאדם וחווה לפני שטעמו מעץ הדעת; הם חיו בגופיהם מעבר לטוב ולרוע."
"הגוף של בנה היה תלוי בה כל העת. היא אמנם חדלה להניק אותו, אך לימדה אותו להשתמש באסלה, הפשיטה והלבישה אותו, קבעה את לבושו ותסרוקתו, יום יום נגעה בו מבפנים בתבשילים שהכינה באהבה."
"כאשר החל בגיל ארבע לסבול מחוסר תיאבון היא התעקשה, היא הכריחה אותו לאכול, ובפעם הראשונה הרגישה שהיא לא רק ידידת גופו, אלא גם השלטת עליו. הגוף הזה התנגד, מיאן לבלוע, אך הוכרח. בהנאה משונה צפתה בהתנגדות השווא והכניעה, בצוואר הדק שדרכו עוברות הנגיסות הבלתי־רצויות. אח, גוף בנה, ביתה, ממלכתה, גן עדן שלה."
"כאשר ביטא ירומיל את מילתו הראשונה ומילה זו הייתה 'אימא', היא הייתה מאושרת עד טירוף. היא אמרה בליבה שאת דעת בנה הבנויה לעת עתה על מושג אחד ויחיד, מילאה כולה בעצמה ושגם אחר־כך, כאשר תצמח הדעת, תסתעף ותפרח, היא תישאר שורשו מעתה ועד עולם."
"זה לא העושר, זו אהבת אמו. האהבה הזו השאירה את עקבותיה בכול, בחולצתו, בתסרוקתו, במילים שבחר, בילקוט שבו הוא נשא את המחברות. גם בספרים שקרא בבית להנאתו. הכול נבחר למענו בקפידה והוכן במיוחד עבורו. החולצות שתפרה לו סבתא החסכונית דמו משום מה יותר לחולצות של בנות מאשר לכותנות של בנים. בשערו הארוך הייתה תקועה סיכה, כדי שהשערות לא יגלשו לעיניו. כאשר ירד גשם חיכתה לו אימא ליד בית הספר, עם מטרייה גדולה בידה, שעה שבני כתתו חלצו נעליים ודשדשו בשלוליות."
"המורה הזכירה ספרים בעלי תוכן פסימי, שאינם רואים בעולם אלא צער והבל הבלים, והפכה בכך את אמרתו של ירומיל בילדותו ש'החיים הם כעשבים שוטים', לשגרתית בצורה מעליבה. עכשיו לא היה עוד בטוח אם מה שהרגיש וחשב בעבר היה קניינו המקורי או שמא כל המחשבות קיימות בעולם מאז ומתמיד בשלמותן ובני אדם רק שואלים אותן כספרים בספריית השאלה. אם כן, מיהו הוא עצמו? מהו עולמו הפנימי?"
"השעות שבילה לפני הראי הביאו אותו למעמקי הייאוש. למזלו הייתה גם מראה אחרת שהרימה אותו עד לכוכבים. המראה השמימית הזאת היו שיריו; הוא נכסף לאלה שעדיין לא כתב ועל אלה שכבר חיבר חשב באותה ההנאה כגבר החושב על נשים בחייו. הוא היה לא רק היוצר, אלא גם החוקר וההיסטוריון של שיריו, אף חיבר מסות על מה שכתב, חילק את שירתו לתקופות, העניק לכל תקופה שם, כך שלמד תוך שנתיים־שלוש לראות את שירתו כעלילה מתפתחת הראויה לכותב היסטוריה."
"הוא תהה איך ייתכן שבכל מקום קרא שהנעורים הם תקופת החיים העשירה מכולן – אם כן, מניין דלילות חומר החיים? מניין הריקנות?"
"הוא נהיה מודע בחריפות רבה לפניו ובאימה גוברת הרגיש שבפניו חיוכה של אימא! הוא הכיר אותו היטב, את החיוך העדין המריר, שדבק עתה לשפתיו ואי אפשר להיפטר ממנו. הוא הרגיש שאימא יושבת על פניו, שהיא מלופפת סביבם כגולם סביב זחל ואינה מוכנה להעניק לו זכות לדמות משלו."
"כן נערי, לעולם לא תיפטר מאותה הרגשה. אתה אשם! אתה אשם! בכל עת שתצא מהבית תישא עמך מבט מלא טענות הקורא לך לחזור! אתה תתהלך על פני העולם ככלב קשור לרצועה! גם כאשר תשהה במרחקים. תמיד תרגיש את נגיעת הקולר בצווארך! גם כאשר תבלה בחברת נשים, גם כאשר תשכב איתן, תשתלשל רצועה ארוכה מצווארך ואי שם במרחקים תרגיש אימא המחזיקה בקצה הרצועה האחר לפי תנועת החבל המקוטעת מה טיב התנועות המגונות שאתה עושה באותה עת!"
"אחר כך עלה על דעתו שלא על עצמו הוא חושב בשנאתו, אלא על אימו, על אימא המקציבה לו לבנים, על אימא שבגללה הוא חייב ללבוש בחשאי מכנסי התעמלות ולהחביא תחתונים בשולחן הכתיבה, הוא חושב על אימא, היודעת על כל חולצה וכל גרב. הוא חושב על אימא, המחזיקה אותו ברצועה ארוכה בלתי־נראית החותכת בבשר צווארו."

נאמר עליו

"האם כמהה בכל מאודה לאינטימיות, אבל רגשותיה מתורגמים ליחס פולשני ובולעני כלפי בנה. היא מתוודעת לעצמה ומתממשת דרכו, ולכן אינה יכולה לשחרר אותו, שמא תפגוש את הריקנות שממנה נמלטה. ניסיונותיו של ירומיל לחתור תחת שליטתה של האם ולהתנסות בחיפוש אחר עצמי אמיתי משלו מביאים למספר אירועים של קונפליקט גלוי בין ירומיל ואמו." ~ מנשה כהן