העולה היורד לחיינו

העולה היורד לחיינו הוא הספר הראשון שפרסם אפרים קישון בישראל בשנת 1951, כשנתיים לאחר הגיעו מהונגריה. הספר נכתב במקור בהונגרית ותורגם על ידי אביגדור המאירי.

"משך עשרים וחמש שנים מתכונן אדם לעלות לארץ, ורק פעם אחת מצליח!... רק זה מפריע לי במקצת, שאין לי מושג כחוט־השערה על הנעשה שם!"
"משהחלטתי סוף־סוף באמת, שאהגר בעלייה לפלסטינה, תקפני ברגע האחרון הספק, שמא בכל זאת מסולפת היא התמונה שציירתי לי בה את המדינה העברית."
"בולמוס של שיעורי־עברית בעל־פה. שפה סימפוניאלית מתוקה: 'שלום, תודה, חמור, סליחה, כסף, ימח שמך!' "
"הגענו. זוהי מדינת ישראל. הבתים הצחורים הללו. הקירות מגחלים. פועלים יהודים תופסים בחבלי־האניה היהודיים וקושרים קשרים יהודיים חזקים בידיהם היהודיות... שזכינו לכך. כמה יפה. שמע, אל תידחק! אתה חושב, שמכיוון שהכול כאן יהודים, מותר הכול?! חמור!"
"עוד לא נשפה האניה את נשיפת־המנוחה שלה, ועל החוף שם כבר מפנה אל עצמה תשומת־לב להקה קטנה של נפשות נלהבות מאזרחי ישראל. אלו הם קרובי שלי, שבאו לקראתי בלב רחום, שלא אהא גלמוד בשעות העלייה הקשות הללו."
"אחר כך התחילו הקרובים מריבים זה עם זה, אצל מי־מהם עליי לגור, כלומר, אצל מי עליי לא־לגור."
"בינתיים אתה דורש מן הסוכנות שיכון, רהיטים, רשיון־מלאכה, רשיון־חנות, חנות והלוואה. מכל אלה לא תקבל כלום, אך יש מקרים, שבכל זאת מקבלים על פי טעות. ואם לא תדרוש, איך תנסה את מזלך, לא כן?"
"עולה חדש שאינו מתאונן, הרי הוא אילם, או גרוע מזה: ספסר... אך מי זה יודע להתאונן כהלכה? ואם השלטונות אינם דואגים לאולפן תלונות, נכונן אנחנו בזה מורה־דרך לעולים מתלוננים, שלא יגמגמו עוד."
"אינני נרתע משום עבודה פיזית ובלבד שלא תהיה מעייפת ביותר, משום שהלא עבודה מעייפת אינה מתאימה אלא לאלה שאינם מתעייפים ביותר."
"ישראל. סוף־סוף הביאה לנו הגאולה כתובת ישירה, מטרה לכל חץ! אל תשבו בחיבוק ידיים! התאוננו, התלוננו, והתקוננו!"
"אין לתאר במילים, כמה מעט יודע העולה עברית. אם אומר, שאינו יודע כלום, הרי זה עדיין מקרה טוב ביותר. רק בעבור שלושה חודשים מגיע הוא לידי מדרגה לדעת, שאין הוא יודע אף מילה. לפני כן שומע הוא את הדיבור העברי כחריקת מסור חלוד, אחר־כך – כצרצור צרצר צרוד, אחר־כך כצפצוף צפרים – לבסוף מקנא הוא באלה המבינים אידית."
"למה אמרת שאינך יודע? הכך אתה מתאקלם? כאן בארץ אין נוהגים לומר, אינני יודע. היודע אתה, מה יהיה גורל המדינה הצעירה הזאת, אם כל אחד מאתנו יודה, שאינו יודע את המלאכה?"
"עולה החי בארץ חמישה־שישה רגעים מיד עומד על העובדה שהפרוטקציה אינה סחורת־חוץ, יבוא בלי תשלום (פירוש: יבוא בהקפה, שאין משלמים בעדו אחר־כך). וכעבור שישה חודשים אנו כבר ותיקים שבוותיקים בכללי־משחק זה."
"בסוף החודש, זמן תשלומי המשכורת, אחזוני געגועים אסתיטיים למשרה טובה, קלה ותמידית, שאינה מפריעה לאדם לעסוק בספרות ואמנות בשלוות־נפש פילוסופית."
"שם בגולה היינו מקיימים את המצווה 'כבדהו וחשדהו' במלואה: כיבדנו את הגוי וחשדנוהו. כאן באין גויים, אין אנו מקיימים אלא את חצייה, את חצייה השני. מי מאמין כאן למי ובמי?"
"אין לך ארץ בעולם, שבני־אדם אינם מאמינים זה לזה כמו כאן."
"חצי חייו מקדיש העולה לחיפוש דירה, ואת חציים השני לחוסר תקוות־הדירה. איפה הוא גר בינתיים? עדיין לא הספקתי לעמוד על סוד זה."

קישורים חיצוניים עריכה

הטקסט המלא בפרויקט בן־יהודה