הקמצן

הקמצן (בצרפתית: L'Avare ou l'École du Mensonge) הוא מחזה קומי מאת מולייר שהועלה על הבמה ב־1688 על דמותו של הרפגון ויחסיו עם סביבתו.

"במילים כל הגברים דומים; הבדלים מתגלים רק במעשים."
"להיות אדם נוקשה מטבעו, זה להיות חסר רחמים על זולתו."
"כמו שאומר חכם עתיק: צריך לאכול בשביל לחיות, ולא לחיות בשביל לאכול."
"האין איש בעולם שיבוא להקימני לתחייה על ידי שישיב לי את כספי או שיודיע לי מי לקח אותו?"
"לתת, זו מילה שהוא מתעב; כי לעולם אינו אומר: 'איני נותן', אלא: 'אני מלווה את המילה שלי'."
"הצניעות שלה והמתיקות, כבשו את ליבי, ואם אני אמצא אצלה איזשהו רכוש, אני נחוש בדעתי להתחתן איתה."
"סליחה שאני מדבר עליו ככה, אבל את יודעת שבהקשר הזה, קשה לומר עליו מילים טובות. אבל אם אצליח למצוא את ההורים שלי, כמו שאני מקווה, תראי שמהר מאוד הוא ייתן את ברכתו."
"איזו מסֵכה של חביבות ותמימות־דעים־תמידית אני עוטה על עצמי כדי למצוא חן בעיניו, ואיזו דמות אני מגלם לפניו יום־יום כדי לרכוש את חיבתו."
"אין צורך לחשוש מהתרפסות מוגזמת; אפשר לשַטות בזולת באופן גלוי, כי גם הפיקחים ביותר נופלים בְּהנאה ברשת החנופה. אין דבר שהוא חצוף או מגוחך מדי, אפשר לבלוע כל דבר כל עוד הוא מתובל בתשבחות."
"בתך יכולה לטעון שנישואים הם עניין רציני; שצעד כזה יכריע אם תהייה מאושרת או אומללה כל חייה; ושקשר שצריך להימשך עד המוות, צריך להיבנות בזהירות מקסימלית."
"אלך לעורר את הדין ולדרוש שיעמידו לחקירה את הבית כולו, משרתים ושמשים ובן ובת ואותי עצמי. כמה אנשים נתאספו פה! בכל אשר אשים את עיני אין אדם שאינו חשוד עליי וכל אחד נראה לי כאילו הוא שגנב ממני."
"אנא ברחמיכם הרבים, אם ייוודע לכם דבר על גונב כספי, הנני מתחנן לפניכם: הודיעוני נא דבר. האין הוא מתחבא שם ביניכם? הם מסתכלים בי כולם וצוחקים לי בקול."
"מה קרה? אליז מקסימה שלי, אחרי כל הבטחות-האהבה המשמחות שהענקת לי, פתאום מין עצבות כזאת...? אני ברקיע השביעי ואת נאנחת? מה, את מתחרטת, תגידי, על שעשית אותי מאושר?"
"כן, כסף הוא הדבר היקר ביותר בעולם, ואת יכולה להודות לאלוהים על האבא הישר הזה שהוא נתן לך. הוא יודע מה זה לחיות; מה חשוב יופי, נעורים, מוצא, כבוד, חוכמה, הגינות. כשמישהו מציע לקחת בת בלי נדוניה, אין מה להמשיך ולחפש."
"אני מזהירה אותך שלא תעיז אפילו להיראות צעיר מגילך. אין עוד ארבעה חודשים מאז שהיא הלכה ממש להתחתן. היא ביטלה את החתונה ברגע שהתברר לה שהחתן הוא רק בן חמישים ושש, ושהוא לא צריך משקפיים בשביל לחתום על חוזה הנישואין."
"אבוי, כסף מסכן שלי, כסף מסכן שלי, ידיד נפשי היקר! הנה נלקחת מעמי! ומאחר שניטלת ממני - ניטלה משענתי, ניטלה נחמתי, ניטלה שמחתי! הכל חשוך בעדי, אין לי תכלית ואין טעם בעולם! אם אין אתה לי -למה לי חיים!?"