הקפות ביער

הקפות ביער (באנגלית: Circles in a Forest) הוא רומן מאת הסופרת דלין מתיה, שיצא לאור בשנת 1984.

(הציטוטים הם מתוך התרגום העברי של אמציה פורת, הוצאת עם עובד, 1985)

"באותה שעה נשבע מעומק הווייתו: פרד טרבלאנס לא יירה בזקן רגל, וגרזנו לא יחטוב ולא יעקור את החטים הללו מתושבותיהן בשביל למכור אותן בעיירה בעבור חלק זעום משוויין. לא. שאול בארנארד יירה בזקן רגל. חובתו היא לזקן רגל, להצילו מהשפלה זו של הנפילה ברובהו של טרבלאנס."
"הרושם היה תמיד שאינך פוחד מכלום, שאול בארנארד. ועדיין כך הוא, אלא שחדלת להילחם. אבל אין פירוש הדבר שאינך כועס עוד."
"ועוד דבר אחד לימדו אותך הגדולים על הצביון: שונים הם מכל צבי אחר ביער הזה מפני שהמרה שלהם בראשיהם. כן. באמת. לכן יש להם גם שם אחר: ראשי מרה. וצביון אחד הוא שהעיר את המרי הראשון בלבו של שאול."
"מימיו לא ראה בני אדם אצילים יותר מזקני היער. ישרים. פשוטים. ברי לבב, ומעצם טוב לבם הם שמחים בחלקם."
"זה היה סוף ילדותו של שאול. משהו נעתק בך כשאתה רואה את אביך, את יורם בארנארד הגדול והחזק שאין כמוהו מניף גרזו ביער, והוא מסוגר למשוך מסור ישר בבול הקלנדר העבה מכל, ולגרור ולהוציא עץ בכוח של שור, כשאתה רואה את האיש הזה מתחנן ומבקש לו מזון וטבק כמו כלב."
"מעט היה הזמן להיות ילד ביער. לא לאורך זמן יכולת לשחק בתעלה. כיוון שהתחזקו ידיך כדי להחזיק גרזן יד ולחטוב עצי בעירה ולהביא מים, היה לך להתחבר אל הצוות בשביל לפנות ידיים לעבודת החטיבה."
"השנאה, שהצטברה דורות רבים, אורבת בהם, השנאה לאדם הנושא את הרובה המחדיר את העופרת החמה בעד עורם הדומה לקליפה, וזו מכייבת לה שם כיבים ממוגלים עד שמחמת הכאב הם מבקשים לקרוע את העולם לגזרים, והחיים אוזלים מתוכם לאטם ומגרשים אותם אל עמקי הגיאיות העמוקים מכל למות שם מיתת השפלה. יש שהפצעים מגלידים. ויש שהעופרת חנונה ורחומה והולמת במקום שמביא מיתה מהירה מזו."
"אלא שהלב אומר לי שהקלנדר חי! אילו היה מת לא היה יכול לגדול, וכשאתה חי אתה מרגיש, וכשאתה מרגיש אתה פוחד למות!"
"אלי הטוב, התפלל שאול במחסה בלילה ההוא, לו יפול הקלנדר מחר. אנא. ואם חטא הוא להתפלל על עץ, סלח נא לי. אמן. אנא אדוני, תן לו ליפול."
"זלזל בגדול רגל ואתה מת."
"וכי אכפת באמת מי יירה בזקן רגל? כן, אכפת ואכפת. והצד האירוני שבדבר אינו אלא שהוא ולא אחר יעשה זאת לאחר כל הרובים שנטענו לירות בזקן רגל... והפעם לא תעמוד לו לזקן רגל ערמתו להצילו."
"אם עשית עץ לקרונות שוורים, הקונה דורש אדנים של פודוקרפוס, ואם עשית אדנים, הקונה דורש אוקוטיאה. כרות אוקוטיאה והוא ידרוש עץ קרונות. ולעולם אין העץ ממדרגה ראשונה, קצתו ממדרגה שנייה ויתרו אינו ראוי לשימוש לדברי מקדונלד, אפילו אתה מוכן להניח את ראשך תחת גרזנך שלך ולהישבע שהבאת עץ ממדרגה ראשונה."
"לאחר כל מטען שבים אל היער וחוטבים ומנסרים וחוטבים ומנסרים... בגשם ושלא בגשם. במחלה. במוות. חוטבים. מנסרים. גוררים. שבים אל העיירה. חמישה שילינגים פוחתים מן החוב, ועוד מעט מזון. כל דבר אחר נרשם בספר. עשרה שילינגים פוחתים מן החובו, ועוד קמח וסוכר. והשאר נרשם בספר שוב."
"ארבע שנים לאחר הערב שנשבע על הביבליה במערה הגדול שיבוא יום ואצבעותיו של שאול בארנארד לא יבצבצו מנעליו עוד, יבוא יום ושאול בארנארד לא יהלך ועיניו כבושות בעפר עוד."
"אבל לא אתה תדון את יורם בארנארד הלילה. את יורם בארנארד ידון אלוהים לבדו, ואין לו להראות אלא את ידיו השסועות. אין לו הרבה ליורם בארנארד. וזה אחד הדברים שאין לו – אין לו דם רע בעורקיו, ואין הוא כורע ברך לפני איש!"
"זלזל בתבונתו של פיל, וביחוד בתבונתו של זקן רגל, ואתה מפריז במידת תבונתך שלך."
"הוא למד שאדם נפחד נעשה נוח לדבר, והוא נהיה נוח ומאולף ככלב ומוכן לאכול מכף ידך כל זמן שאתה מבטיח שלא להניח אותו לבדו."
"העזרה ההדדית היא אחד הכללים הלא כתובים של היער. שאם לא כן לא תעמוד בו. אם עשית רעה יענישו אותך לפי דרכם, אבל הם לא יניחו אותך בצר לך. לא במהרה."
"דע לך שאנחנו תושבי היער איננו מבינים מה פירוש 'לא יכול'. במקום הזה אתה יכול ללכת שעה ארוכה לאחר שנדמה לך שלא תוכל ללכת עוד."
"יורם בארנארד אין לו בן ששמו שאול עוד. חבל השורר נכרת. שאול בארנארד מהלך יחידי."
"הוא, שמרד נגד ידו של יורם בארנארד, והיה מבעט נגד רצונו, עד שהשתחרר ממנו ויצא לחופשי, הוא ידע כל אותה שעה שכוחו של יורם בארנארד הטמון בגופו שלו הוא שעמד לו לעשות כן, בכוח זה יצא לחופשי!"
"יכול אתה להילחם באיש אחד, להכותו עד שתפוג כסילותו, אבל כנגד הרבים אין בידו לפעול כלום על אף הכעס שבאגרופיך..."
"כשהיית נער החצר של אבי הלא היית לפחות בשר ודם, שאול בארנארד, ולא נקמן צונן שאין לגשת אליו! בזמן שלא ביקשת לך אלא שלוש לירות בשביל להסתלק באניה, עדיין היית אנושי!"
"תגידי להם שאני אומר שמכאן ואילך הם רשאים להפוך את העולם בשביל להשיג את הזהב, רשאים הם לכרות את היער כולו לשם כך, רשאים הם לירות ולהרוג את אחרון הפילים, רשאים הם להמית ולהשחית ככל אוות נפשם, שאול בארנארד לא אכפת לו עוד!"
"האדם רחום וחנון הוא כל זמן שנוח לו וכל זמן שאין רחמיו עומדים בינו ובין דברים אחרים."
"בטן רעבה וילדים רעבים אינם יודעים רחמים לדברים שאין הם מבינים."
"מטעם זה או זה האדם לוקח לו תמיד יותר מן הדרוש לו ויותר ממה שהוא זכאי לקחת..."
"נראה לי שהמציאות יש שהיא בוחנת אותך על פי חלומותיך – לראות אם יש בך די אומץ להגשים אותם."
"עד מתי תוכל להחזיק את בני עמי ביער? הזקנים גוועים מזקנה ומדכאון, והילדים באים אל העולם וכבר הם עייפים... אתה יודע מה הוא לגרור ולהוציא עץ ממקום שאין כל שור יכול להוציאו? האם הוצרכת מימיך לחלק את שארית מזונך כדי שיישאר משהו למחר, לזמן שעליך להביא את העץ אל העיירה בעבור מעט קפה וסוכר בהקפה?"
"עד מתי תוכל להחזיק אותם רעבים עוד, קודם שילאו להכיל את שנאתם?"
"וכשאתאבל על זקן רגל אתאבל עליו מפני שהיה זקן רגל, החזק שבחזקים. אתאבל עליו מפני שנואלתי ולא עמדה לי חכמתי להבין אותו – מפני שלא עמד לי כוחי למנוע אותם מלהרוג אותו..."
"אתה עצמך היית החזק שבנו, אבל אינך פוסק מלברוח ולהניח אותנו לבדנו!"
"הנפת הגרזן וקולו של מסור הושרשו בהם עמוק דור אחר דור, ותו לא. הקושי והתלאה נהיו להם כנשימה."
"כוחו של האדם בקליעיו, והקליעים חזקים מן המילים המשתדלות לעצור את הטבח וההרג."
"כל החוטבים פראים הם ומלוכלכים, הם וילדיהם."
"שמא צדקו הם, והוא טועה? הוא שואל את עצמו פתאום. שמא להיות עבד, להיות כלב, להיות אפס, להיות עיוור, שמא זו הדרך הטובה, ואתה ברוב איוולתך לא הבנת זאת? וכי באמת חשובה כל כך הידיעה איפה שוכנת המרה בצביון? או איפה אתה סבור שהיא שוכנת? כן, חשובה גם חשובה! המחזיק בסברה שכולה שקר הרי זה בוגד בעצמו. ומי שעוקף את האמת מפני שדרך הכזב כבושה יפה, נמצא בוגד בעצמו אף הוא. נוח לו להיות אשם בכל דבר ולא בדבר הזה!"
"רק האדם לבדו מתהלך לו בלי חוק ביער, רק האדם לבדו דומה שהוא רשאי לעשות כרצונו, להשחית כרצונו, להאמין בשקרים מרובים ככל אוות נפשו."
"מחר יבקש רחמים סוף־סוף פעם אחת. על זקַן־רגל. בפעם הראשונה זה שנים יתייצבו יוסף והוא פנים אל פנים והפעם לא יסוב ולא ילך לו בחוסר־ישע ולא ייתן להם לנצח. לא. הפעם יעמוד איתן עד שינצח. אפילו יהיה לו לעמוד ככה כל שאר ימי חייו! מיד נצטמרר כולו מפני משמעותה של המחשבה הזאת. כל שאר ימי חייו. וכדרכו כשהדברים אמורים בעסקה בכל ימי חייו, השטן מתעורר בו! כל ימי חייו לו הם שייכים ולא לכל אדם אחר."
"מהי האמת ומהי הבדיה שאדם בודה מדמיונו?"
"שום חלק מזקַן־רגל לא יצא מן היער הזה. נשבע הוא על כך. ידע לו כל נבל ביער ומחוץ לו ששאול בארנארד חזר לצמיתות."