הרצון לעוצמה (ספר)

הרצון לעוצמה (בגרמנית: Der Wille zur Macht) הוא ספר פילוסופיה מאת פרידריך ניטשה שפורסם לאחר מותו על ידי אחותו שערכה קטעים מתוך פנקסיו. הספר יצא לאור ב־1901.

"להכריז על אהבה אוניברסלית של האנושות משמעו להעדיף את כל מי שסובל, את המתנוון ואת מי שאין הצדקה לקיומו. דבר זה מצדיק את הישרדותו של החלש ושל המתנוון."
"יש להתייחס ביראת־כבוד אל הגזירה האומרת לחלש: לך לאבדון!"
"הניהיליזם הוא על הסף. מאין בא זה הזר והמוזר שבאורחים? ... הניהיליזם נעוץ בהסבר מסוים אחד: בזה הנוצרי־מוסרי."
"אני מורה את אמירת 'לא' לכל מה שמחליש, מה שמתיש. אני מורה אמירת 'כן' לכל מה שמחזק, מה שאוגר כוח, מה שמצדיק את רגש הכוח. עד כה לא הורו לא את זה ולא את זה: הורו מידות טובות, ביטול עצמי, רחמים, ואפילו את שלילת החיים הורו."
"האדם איבד בעיני עצמו את כבודו במידה שלא תאומן. ימים רבים הוא שימש כנקודת מרכז של הקיום בכללותו וגיבור כל הטרגדיות."
"כי ככל שההמון הוא השליט, הוא רודה במובחרים עד שהללו מאבדים את האמונה בעצמם ונעשים ניהיליסטים."
"הניסיונות לחמוק מן הניהיליזם מבלי לשנות את הערכים שעד־כה: הם משיגים את ההיפך, מחריפים את הבעיה."
"אמונה מהי? כיצד היא נוצרת? כל אמונה היא ראיית־משהו־כאמת."
"הפינוק חזק מזעמם של המאוכזבים."
"הכרזתי מלחמה על האידאל החולני של הנצרות (ועל כל מה שנמצא בקרבתו) לא כדי לכלותו אלא כדי לשים קץ לעריצותו."
"קיומו של האידאל הנוצרי הוא מן הדברים הרצויים ביותר, מפני שאידאל חדש עומד לתפוס את מקומו, ואולי להתנשא עליו."
"מי שנטש את אלוהים, דבק ביתר שאת באמונה במוסר."
"בל נשלה עצמנו! הזמן רץ קדימה – היינו רוצים להאמין שכל מה שמצוי בתוכו רץ קדימה."
"הגרמנים עדיין אינם שום דבר, אך הם הולכים ונעשים משהו; על כן אין להם עדיין שום תרבות; על כן לא ייתכן שתהיה להם תרבות! זה הטיעון שלי. מי שבהכרח נפגע מכך – שייפגע."
"רק במאוחר יש לך העוז לדבר שבעצם ידעת אותו קודם לכן. רק זה מקרוב הודיתי בפני עצמי שבעצם תמיד הייתי ניהיליסט מיסודי: המרץ, הקיצוניות, שמכוחם קדימה כניהיליסט, התעו אותי לגבי עובדת יסוד זו."
"כדי להגיע למצב של התעלות רוחנית האידאל החדש זקוק לאויבים נמרצים."
"יצר הקיום שלנו רוצה בקיומם של אויבים כדי שיוכל להפוך לאדונם."
"כאשר קיים ניגוד או חוסר תיאום בין שאיפותיו של האדם, עלינו להסיק כי אנו עדים להחלשת הכוחות העומדים מאחורי הרצון."
"אנו מתנגדים להשתפכות רגשנית."
"עד מה היו המאות הנוצריות על הפסימיות שלהן חזקות יותר מהמאה ה־18 – כמקביל בעידן הטרגי של היוונים – המאה ה־19 כנגד המאה ה־18."
"כל מה שנעשה מתוך חולשה, עושה ביאושים."
"על מנת להיות קלאסי יש צורך בכל הכשרונות, בכל הרצונות האלימים הנראים מנוגדים זה לזה, אבל צועדים יחדיו עם אותו עול על צווארם."
"דבר אינו בעל ערך גדול יותר מאשר להגיע לרמה גבוהה של עוצמה."
"המשכיותה של הנצרות על ידי המהפכה הצרפתית, המפתה הוא רוסו: הוא שב ומתיר את האישה מן האזיקים, ומכאן ואילך היא מתוארת בדרך מעניינת יותר ויותר – כסובלת."
"היפה הוא תוצאה של עוצמה רבה. אנו יכולים להחשיב את היפה כביטוי של רצון מנצח, כתיאום אינטנסיבי ביותר, כהכנסת סדר בכל הרצונות האלימים, וכנקודת איזון יציבה בין כוחות מנוגדים."
"פילוסופיה ניסיונית, כמו זו שאותה אני חי, מתחילה בהתעלות אפילו על הניהיליזם המוחלט, עד כדי כך שהיא שואפת להגיע להיפוכו של דבר: להשקפה חיובית על העולם כפי שהוא."
"לא הרעב מחולל מהפכות, כי אם התיאבון שבא עם האוכל."
"אנו זכאים לכל אותם הדברים שעד כה הושמצו בתכלית השמצה."
"כל היודע איך נוצרת תהילה כלשהי, יתייחס בחוסר־אמון גם כלפי אותה תהילה שזכתה לה המידה הטובה."
"גלוי לעין, למשל, ששווים של נישואין הוא כשווים של הכורתים את ברית־נישואין, משמע שבדרך כלל זהו משהו עלוב ולא נאה."
"אותה מידה טובה, שאפילו שופנהאואר עדיין המליץ עליה כעליונה, כיחידה, כבסיסן של כל המידות הטובות: הלא הם הרחמים. גם אותה הכרתי כמסוכנת יותר מכל מידה רעה."
"אהבת בצע, תאוות שלטון, עצלות, פשטות, פחד: כולם מעוניינים בנושא המידה הטובה: על כן כה איתן מעמדה."
"כבר בגדר פירוש הוא. ה'סובייקט' איננו נתון, כי אם איזו תוספת־בדויה, השתלה שבדיעבד – האם נחוץ עוד לבסוף להניח קיומו של פרשן מאחורי הפרשנות? במידה שנודעת בכלל משמעות למושג 'הכרה', אין העולם ניתן להכרה: הוא ניתן להסבר על דרך אחרת, אין משמעות מאחוריו, כי אם משמעויות לאין ספור – פרספקטיביזם – צרכינו הם־הם המפרשים את העולם; יצרינו, על כל ה'בעד' וה'נגד' שבהם. כל יצר הוא סוג של תאוות שלטון, לכל יצר יש פרספקטיבה משלו, שהוא היה רוצה לכפות אותה כנורמה על כל היצרים האחרים."
"ככל שנאמין במוסר, אנו חורצים את גזר־דינו של הקיום."
"דרגת הביטחון לגבי המשאלות העליונות, הערכים העליונים, השלמות העליונה, כה רמה הייתה, שהיא שימשה לפילוסופים ממש נקודת מוצא בבחינת וודאות מוחלטת א־פריורי: 'אלוהים' בראש הפסגה כאמת נתונה."
"משפטיו הערכיים של המוסר הם הרשעות, שלילות; מוסריות היא הפניית־עורף לרצון הקיום."
"החיים הם פירותיה של המלחמה, החברה עצמה מכשיר למלחמה."
"הפסימיות המודרנית היא ביטוי לחוסר התועלת של העולם המודרני, ולא של העולם והקיום."
"התנועה הניהיליסטית איננה אלא ביטוי לניוון פיסיולוגי."
"על מנת שאופיו של הקיום יצדיק את עצמו, מן הדין שיגרום הנאה לפילוסופים."
"הטבע איננו בלתי מוסרי כשאין עמו רחמים כלפי המתנוונים, להיפך: צמיחתן של הרעות הפיסיולוגיות והמוסריות בגזע האנושי היא תוצאתו של מוסר חולני ובלתי־טבעי. רגישותם של מרבית בני האדם חולנית היא ובלתי־טבעית. מה הסיבה לכך שהאנושות מושחתת מהצד המוסרי והפיסיולוגי? – הגוף כלה אם אחד האיברים משתנה. לא ניתן ללמוד מן הפיסיולוגיה את הזכות לאלטרואיזם, ולא את הזכות לעזרה ולשוויון בגורל: כל אלה הם פרסים למנוונים ולחלכאים. אין סולידריות בחברה בה מצויים אלמנטים עקרים, לא יצרניים והרסניים, שבנוסף לכך גם יעמידו צאצאים שיהיו מנוונים יותר מהם."
"האהבה המינית היא סוג של ספורט, בו הנישואין מהווים מכשול וגירוי."
"וגנאי הוא לבעלי התורות הסוציאליסטיות הסבורים שייתכנו מצבים, צירופים חברתיים, שבהם ישורשו כל פגע וכל מחלה, פשע וזנות, כל צרה ומצוקה... פירושו של דבר להרשיע את החיים... אין הרשות נתונה לחברה להנציח נעוריה. ואף במיטב עלומיה היא נאלצת ליצור פסולת וחומרי הפרשה."
"מתוך אמונה שהוא בוחר בתרופה, בוחר האדם בדבר המחיש את אפיסת כוחותיו – לכאן שייכת הנצרות."
"צורתו האירופאית של הבודהיזם: האנרגיה של המדע והכוח הכופה אמונה שכזאת. זו ההנחה המדעית ביותר מכל ההנחות שבאפשר. אנו כופרים במציאות של מטרות סופיות: אילו הייתה לקיום מטרה שכזאת, מן ההכרח שכבר הייתה מושגת."
"אכן, מחשבות לאין־ספור הושקעו בחיפוש אחרי אמצעים לשיתוקו של הצער, והאינסטינקט הולך עד כה בכיוון הנכון בלחשו לך: טוב חדלך מעשייה מעשותך דבר..."
"רוצה מישהו חולשה. למה? ... על פי רוב כיוון שחלש הוא בעל כורחו."
"ועתה היצר העדרי – עוצמה שעכשיו זכתה לריבונות – והוא משהו שונה יסודית מיצרה של חברה אצילה: ובערכן של היחידות מותנית משמעותו של הסכום... כל הסוציולוגיה שלנו איננה יודעת יצר אחר זולתי זה העדרי, כלומר, האפסים המוסכמים... עולם בו כל אפס הוא 'שווה־זכויות', בו מן המידות הטובות הוא להיות אפס."
"קיים מושג שלכאורה לא תיתכן בו שום טעות ולא שום דו־משמעויות: הלא היא התשישות. זו יכולה להיות תכונה שנרכשה, יכולה לבוא בירושה – מכל מקום היא משנה את פניהם של הדברים, את ערכם של הדברים."
"כשהתשוש עלה על בימת ההיסטוריה בהבעה של פעלתנות ומרץ עילאי (כאשר הניוון גרם לפרץ של התפרקות רוחנית או עצבנית) הוא נחשב בטעות כעשיר... הוא עורר פחד... פולחן השוטה הוא תמיד גם פולחן עתיר־החיים, בעל העוצמה. הקנאי, אחוז־הדיבוק, הנכפה הדתי, כל יוצאי הדופן נתפשו תמיד כמייצגיה העליונים של העוצמה: כאלוהיים."
"המידה הרעה, חולי־הרוח (ובמיוחד האמנים) הפושעים האנארכיסטים – אלה אינם בגדר מעמדות מדוכאים, כי אם פסולתה של החברה העדכאנית בכל המעמדות."
"כאן אין מקום לשום הסכמה: כאן החובה היא לחסל, להשמיד, לערוך מלחמה, – חובה היא לשרש מכל מקום את הערכיות הנוצרית־ניהיליסטית ולהילחם בה מאחורי כל מסיכה... לחשוף אותה למשל בסוציולוגיה העכשווית, במוזיקה העכשווית, בפסימיות העכשווית ( – כל אלה צורות של האידיאל הערכי נוצרי – ) ... הכוהן, רועה הנפשות, כצורות קיום שהדחייה יפה להן. כל החינוך שעד כה, לא יועיל, לא ייכון, חסר מרכז כובד, מנוגע בסתירת ערכים."
"היום באירופה החיים השוקעים מטה־מטה מנסחים את האידאלים החברתיים שלהם בעזרת קנה־מידה זה: אידאלים אלה דומים עד כדי החלפה לאידיאל של גזעים ישנים ובלויים."
"עמדות קיצוניות אינן מפנות מקומן למתונות יותר, כי אם שוב לקיצוניות, אך הפוכות. האמונה באי־מוסריותו המוחלטת של הטבע ובהעדר טעם ומטרה היא הרגשה הכרחית מטעמים פסיכולוגיים, לאחר שהאמונה באלוהים ובסדר עולם מוסרי ביסודו, אין לה אחיזה עוד."
"נחשוב מחשבה בצורתה האיומה ביותר: הקיום, כפי שהוא, חסר טעם ומטרה, אבל חוזר ונשנה באורח בלתי נמנע, מבלי שיסתיים בלא־כלום: השיבה הנצחית."
"למרבית הצער, אין האדם עוד רשע די־הצורך; יריביו של רוסו, הטוענים כי 'האדם הוא חיית־טרף', למרבית הצער אינם צודקים. לא שחיתותו של האדם היא הקללה, כי אם זה שנעשה מפונק יותר ומוסרי יותר."
"והנה זה היה מעשהו של המוסר, בשמשו מגן מפני הייאוש והקפיצה לתוך הלא־כלום לבני־אדם ולמעמדות שנאנסו ושועבדו על ידי בני־אדם: כי חוסר־אונים כנגד בני־אדם ולא חוסר־אונים כנגד הטבע, הוא המחולל את המרירות הנואשת ביותר כלפי הקיום."
"המוסר לימד לשנוא ולבוז עד תכלית את מה שהיה תכונת־יסוד באופיים של השליטים: רצונם לעוצמה."
"התקופה של הקטסטרופה: צמיחתה של תורה המנפה את בני האדם... הדוחפת את החלשים אל ההחלטות, וגם את החזקים."
"כדי לחיות לבדי 'בלי אלוהים ומוסר', נאלצתי להמציא לעצמי עזר כנגדי. ייתכן שאין מי שיטיב לדעת ממני, למה רק האדם צוחק: רק הוא סובל עמוקות כל כך, שנאלץ היה להמציא את הצחוק."
"המקום בו אנו צועדים, עוד מעט ואיש לא יוכל עוד לצעוד בו!"
"רחמים, חושנות, אמנות, רפיון הרצון, קתוליות של התשוקות הרוחניות – כל זה הוא המאה השמונה־עשרה ביסודה."
"לאן נעלמה המוזיקה המרעננת?"
"העשירים שלנו – הם המה העניים ביותר! מטרתו האמיתית של כל עושר נשכחה!"
"אני מנסה בדרכי שלי למצוא את צידוקה של ההיסטוריה."
"המדע במשמעות שימושו כיום, הוא בגדר האפשר, זו ההוכחה לכך, שכל האינסטינקטים הראשוניים, האינסטינקטים של החיים להגנה עצמית ולביטחון עצמי, אינם פועלים עוד. חדלנו לאגור, אנו מבזבזים אוצרות שאגרו קדמונים, גם בדרך בה אנו רוכשים דעת."
"אתה מכיר את סוג האדם אשר התאהב בביטוי 'להבין הכול משמע לסלוח לכול', זהו סוג החלשים, בראש ובראשונה המאוכזבים: אם בכל דבר יש משהו ראוי לסליחה, סימן שבכל דבר יש גם משהו לבוז! זוהי הפילוסופיה של האכזבה, המתעטפת באימרה זו ברחמים בצורה הומאנית כל כך, ומבטה – מתוק."
"מה עשתה הרוח הגרמנית מהנצרות! – וכדי להשתהות בפרוטוסטנטיות: כמה בירה מכילה הנצרות הפרוטוסטנטית! וכי ניתן להעלות על הדעת צורת אמונה נוצרית עמומה יותר, עצלה יותר, מתפרקדת יותר מבחינה רוחנית, מאשר זו של גרמני פרוטוסטנטי ממוצע?"
"מה מוכיח הרנסאנס? שאין מלכות 'הפרט' יכולה להאריך ימים. הבזבוז רב מידי."
"ריכרד וגנר, אם דנים רק מצד ערכו לגרמניה ולתרבותה הגרמנית, יישאר בבחינת סימן שאלה גדול, אולי אסון גרמני, על כל פנים גורל. אך מה זה חשוב? וכי אין הוא הרבה יותר ממאורע גרמני? כמדומה לי אפילו שפחות מכל יש לו שייכות לגרמניה; אין בה דבר שישמש הכנה לקראתו; דמותו כל־כולה היא בקרב הגרמנים פשוט זרה, מוזרה, לא מובנת, לא ניתנת להבנה. אלא שאתה נזהר להודות בכך: כי אתה טוב־לב יתר־על־המידה, ומרובע מדי וגרמני מדי."
"גאים אנו על כך שאיננו נאלצים עוד להיות שקרנים, מלעיזים, מחשידי החיים."