וילפרד ביון

וילפרד בּיון (באנגלית: Wilfred Bion;‏ 8 בספטמבר 1897 – 8 בנובמבר 1979) היה פסיכואנליטיקאי בריטי.

וילפרד בּיון

אמרותיועריכה

  • "יהירות היא מכשול גדול לחוכמה."
  • "הצורה הטהורה ביותר של הקשבה היא להקשיב ללא זיכרון או רצון."
  • "נישואים הם שני אנשים שמדברים את האמת זה לזו, מוציאים את העוקץ מתוך החשיבות העצמית שאתה רוכש לעצמך."
  • "מחשבות קודמות, מנקודת מבט אפיסטמולוגית, לחשיבה המתפתחת כתוצאה מהצורך בשיטה או במנגנון להתמודדות עם המחשבות."
  • "התבוננות פסיכואנליטית אינה מתייחסת למה שקרה, ולא למה שעומד לקרות לאדם, אלא קשורה למה שקורה כרגע."[1]
  • "לעתים קרובות מדי נשכח כי מתנת הדיבור, המרכזית כל כך, פותחה באותה מידה לצורך הסתרת המחשבה על ידי טשטושה ואמירת שקר כמו לצורך הבירור והבעתה של המחשבה."
  • "אם לתוצאה חדשה יהיה ערך כלשהו, ​​היא חייבת לאחד אלמנטים שהיו ידועים זה מכבר, אך עד אז מפוזרים ולכאורה זרים זה לזה, ולפתע להכניס סדר במקום בו שלט אי־סדר."
  • "אסור לנו להרבות נזיפות על הזקנה, מכיוון שכולנו מקווים להגיע אליה."

נאמר עליועריכה

  • "עבור בּיון, היכולת לחשוב מחשבות, או ליתר דיוק, המנגנון לחשיבת מחשבות, הוא אלמנט בסיסי של חיי הנפש."[2] ~ אביאל אורן
  • "הוא הצביע על כך שכדי לחוש עונג ולא לחוש כאב אנחנו נוטים להכחיש את המציאות. אך כשהאישיות מכוונת להתחמקות מכאב, היא אינה מסוגלת ללמוד מהחוויה. ביון מעודד, לכן, את האדם לנסות ולפרוץ את מעגל ההכחשות שטבע בו עקרון העונג, ולהכריח את עצמו לשאת כאב נפשי כדי לאפשר לעצמו ידיעה חדשה." ~ גלית גלעד
  • "מושג ה־O הביוניאני הרחיב את מנעד ההתבוננות על הנפש. לפניו, יחסי העברה (המתקיימים בהווה) נתפסו בעיקר כמשחזרים דפוסי נפש מוקדמים. בּיון, ולאחריו סימינגטון ואחרים, הציעו להתבונן ביחסי מטפל־מטופל במונחי העתיד להתרחש, מה שטרם קרה. ההתהוות, בשפתו של בּיון: becoming O, הופכת למה שיש לשאוף אליו ולאפשר בטיפול הפסיכואנליטי." ~ ד"ר גילית הורויץ
  • "בּיון סובר כי הערך של ההתנסות הקבוצתית הינו בהתנסות המודעת באפשרויותיה של קבוצת העבודה... החרדה שמציפה את האדם בקבוצה, והקשיים שמציבה הקבוצה, נובעים מסכנה כפולה: להיות מבודד או להיבלע על ידי הגוף השלם, ולאבד את ה'עצמי'. כשקבוצת ההנחה הבסיסית חזקה, הפרט יחוש בסכנה כשיהפוך לקורבן ויורחק או כאשר יבלע באחדות הרגשות של הקבוצה. בדרך כלל, גם כאשר מצויים אלמנטים של עבודה, הפרט ינוע בין שתי הסכנות, תוך כדי תחושה מטרידה, שהוא מצוי בדילמה שאין ממנה מוצא של ממש."[3] ~ נ.ג' רייך
  • "גם פרויד ראה את האמת והידע כגורמים לריפוי, אבל בּיון בכל זאת שונה ממנו בדרך בה התייחס לסימפטום: פרויד ראה את הסימפטום כדחף מיני שנחסם. ביון ראה את הסימפטום כסיפור כיסוי של האנליזה... השינוי מתרחש בהחלטה להתמודד עם הכאב במקום להתחמק ממנו... בתהליך הפסיכואנליטי המטפל נותן פירושים לכאב פנימי, לחרטה, לבושה, לאשמה או לדיכאון. הפירושים מניעים את המטופל מהימנעות מהמציאות הזו לקבלתה." ~ נגה אריאל-גלור

הערות שולייםעריכה

  1. ^ וילפרד ביון, 'הערות על זיכרון ורצון', פורסם לראשונה בשנת 1967 בפורום הפסיכואנליטי, כרך 2, מס' 3
  2. ^ אביאל אורן, 'משחקי ביון, מחשבות בעקבות עיון בכתביו של ווילפרד ביון', 2013
  3. ^ נ.ג' רייך, (1970) 'עבודתו של וילפרד ביון על קבוצות'