זורבה היווני

זורבה היווני (ביוונית: Βίος και Πολιτεία του Αλέξη Ζορμπά, מילולי: חייו ומעלליו של אלכסיס זורבאס) הוא ספר מאת ניקוס קאזאנצאקיס שיצא לאור ב־1946 ועובד לסרט קולנוע.

"מאוחד עם בני־אדם ובעלי־חיים ואלוהים, חשת כאילו היית לאחד עם תבל כולה."
"אתה מדמה בנפשך שאתה חופשי, אבל הרי מעולם לא ניתקת את החבל שאתה קשור בו."
"אישה אמיתית נהנית יותר מן העונג שהיא נותנת לגבר מאשר מן העונג שהיא מקבלת."
"מתי תיפתחנה זרועותינו לחבק את הכול – את האבנים, את הגשם, את הפרחים, ואת בני־האדם?"
"זורבה היה האיש אשר חיפשתיו לשווא לזמן רב כל כך. לב חי, פה גדול וזוללני, נפש גדולה ופראית."
"הייתי מקפיד על אילוף מושלם של חמשת חושי, ואף על אימון כל גופי כולו, למען ידע ליהנות ולהרגיש ולהבין."
"בשעות האלה נפתחות לרווחה כל הדלתות שבהוויית האישה. שומרי הסף אזל כוחם, ומילה טובה היא רבת השפעה כזהב."
"עורב נהג להלך כיאות כעורב ממש. יום אחד חשקה נפשו לטפוף בגרון נטוי כיונה. ומני אז אין אותו עורב עלוב יכול בשום פנים ואופן להיזכר בהילוכו הרגיל. מבין אתה, הוא נתבלבל לגמרי. שוב אינו אלא מדדה."
"החיים הם לא הבעיה, המוות הוא הבעיה."
"יש לך הכול, אבל אתה מפסיד את החיים כי חסר לך קצת טירוף. אם תאפשרו לעצמכם קצת טירוף, תלמדו על מה החיים."
"אולי לא נציל אותם, אבל נציל את נפשנו, בשאיפה להציל אחרים."
"אבל אחרי שנפטרים מתשוקה אחת, אנחנו נופלים תחת אחרת, חזקה עוד יותר."
"האדם ביש־המזל הקים לו מחיצה, שלדעתו אין לעבור אותה, מסביב לישותו העלובה והפעוטה. בתוכה הוא מבקש לעצמו מפלט ומנסה להביא מעט סדר ובטחה לחייו. מעט אושר. הכל צריך להתנהל בשביל הנדוש, בשגרה המקודשת, ולהתאים לכללים פשוטים ובטוחים. בתחומי מחיצה מסוגרת זו, כשהוא מבוצר בפני ההתקפות האיומות של הבלתי־ידוע מתנהלות ודאויותיו הקטנטנות בזחילה, בלתי־נפגעות כמרבי־רגליים. יש רק אויב אחד ויחיד, אכזרי ואיום, השנוא כמוות והמטיל פחד מוות, הלא הוא - הוודאות הגדולה."
"בין שאדם הוא טוב, ובין שאדם הוא רע, רחמי נכמרים עליו. צר לי על כולם. מראהו של אדם פשוט קורע את לבבי, אף שאני מתנהג כאילו אינו מעניין אותי כלל. הנה הוא, שד עלוב שכמותו, אני מהרהר לי, אף הוא אוכל ושותה ואוהב ופוחד. יהיה מי שיהיה: אף הוא יש לו אל משלו ושד משלו ממש כמוני; ואף הוא ימות, ויהיה מונח באדמה, מתוח כלוח־עץ, וישמש מזון לתולעים ממש כמוני. שד עלוב! הרי כולנו אחים! כולנו בשר לרימה!"
"אילו רק יכולתי ליטול מגבת ולקנח ולמחות כל מה שלמדתי, כל מה שראיתי ושמעתי, ולילך לבית־ספרו של זורבה, ולהתחיל באלף־בית הגדול, באלף־בית הממשי! מה שונה הדרך, שהייתי בורר לי. הייתי מקפיד על אילוף מושלם של חמשת חושי, ואף על אימון כל גופי כולו, למען ידע להינות ולהרגיש ולהבין. הייתי לומד לרוץ, להיאבק, לשחות, לרכוב, לחתור במשוטים, לנהוג במכונית, לירות ברובה. הייתי ממלא את בשרי נפש. הייתי משלים סוף־סוף בתוך הוויתי שלי בין שני הניגודים הנצחיים."