זלמן גרדובסקי

זלמן גרדובסקי (בפולנית: Zalmen Gradowski)‏ (1910–1944) שהה במחנה אושוויץ וכתב בו יומנים שהתפרסמו לאחר מותו.

זלמן גרדובסקי עם רעייתו, 1935

בלב הגיהנוםעריכה

('בלב הגיהינום: יומנו של אסיר וממנהיגי מרד הזונדרקומנדו באושוויץ' מאת זלמן גרדובסקי, ידיעות ספרים, 2012)

  • "אני מרגיש טוב יותר בחשכה, במלכות ליל המוות העגום. הוא, הלילה, הוא ההרמוניה לרגשות לבבי ולייסורי נשמתי. הלילה החשוך, זהו ידידי; הבכי והצעקה, אלו הם שירתי; אש הקורבנות, זוהי אורי; אווירת המוות, זוהי ניחוחי; הגיהנום, זהו ביתי." ~ עמ' 111
  • מוות עם החיים, הם הלכו שלובי זרוע." ~ עמ' 206
  • "התא האינטימי ביותר, האהוב ביותר, הפינה שעוד נשארה לך בחתיכונת האדמה הארורה ביותר, האומללה ביותר בעולם. התא, ידידך הקרוב ביותר, המסור ביותר, היחיד, אחיך הרגיש ביותר שרק נשאר לך בחייך הטרגיים. התא, שכעת מגלם בעצמו את ביתך, את משפחתך." ~ עמ' 207
  • "אש התופת פושטת את לשונותיה, כמו זרועות פתוחות, וחוטפת את הגופה כמו אוצר ישר פנימה. ראשונות, נתפסות השיערות. העור מתנפח לשלפוחיות ותכף תוך שניות מתפקע. הידיים והרגליים מתחילות שם לנוע – זה הוורידים שנמתחים כעת והם מניעים את האיברים. הגופה כולה, היא מתלקחת כבר חזק, העור התפקע, השומן נשפך, ואתה שומע את הלחש של האש הבוערת. אתה כבר לא רואה גופה, רק אולם של אש תופת, שמחזיק בתוכו משהו. הבטן מתפקעת ישר, המעיים והקרביים גולשים ממנה החוצה בזריזות, ותוך דקות כבר אין שום זכר. הכי הרבה זמן בוער כעת הראש, מעיניו להבות קטנות כחולות מנצנצות כעת – אלו העיניים שבוערות החוצה עם הלשד העמוק, ומהפה, הלשון, היא עוד בוערת כעת. עשרים דקה נמשך התהליך כולו – וגופה, עולם, נהפכת לאפר."

נאמר עליועריכה

  • "הוא אינו מספר רק על מוות, אלא גם על חיים שמקבלים את משמעותם דווקא מפני שהם מתקיימים בצל המוות." ~ זוהר מאור