חנה סנש

חנה סנש (בהונגרית: Hanna (Anikó) Szenes;‏ 17 ביולי 1921 - 7 בנובמבר 1944) הייתה לוחמת ומשוררת יהודייה, מצנחני היישוב, שנתפסה בהונגריה, נחקרה ועונתה, ולבסוף הוצאה להורג באירופה לאחר שצנחה בה בתקופת שלטון גרמניה הנאצית.

חנה סנש

החיים הם רק יום קצר וחולף, האדם מביט כה וכה: צבעים ודמויות אחדות הבריקו והחיים עברו ואינם(29 באוגוסט 1935)

הנני נערה בת 15, המפרפרת בקטנוניות החיים, והלוחמת על פי רוב עם עצמה. וזוהי המלחמה הקשה ביותר...(4 באוגוסט 1936)

אסור שאדם יהיה שבע רצון מעצמו.( 16 במרץ 1937)

ומה יהיה כאן - רק אלוהים היודע. (7 במאי 1938)

• "איני זוכרת אם סיפרתי כבר שאני ציונית. אני מרגישה עכשיו שיהודייה אנוכי, בעלת הכרה ובכל מאודי... אני מתגאה ביהדותי ומטרתי לעלות לארץ ישראל ולהשתתף בבניינה." ~ 27 באוקטובר 1938

רעיון אחד מעסיק אותי כל הזמן: ארץ ישראל. כל מה שקשור בשאלה זו מדבר אל ליבי - כל השאר אינו חשוב.( 20 בנובמבר 1938)

נלאיתי נשוא את חברת המשומדים הירקנית הזו. הוי, ברצון הייתי כבר נוסעת לארץ ישראל, עוזבת את בחינות הבגרות, הכל. לא אבין מה היה לי. קשה לי להוסיף לחיות כאן, ללמוד. אינני סובלת את החברה הישנה שלי וכל דבר שהיה אהוב עלי עד כה – פג טעמו...(11 בדצמבר 1938)

• "היום יום הולדתי, בת שמונה עשרה אני. רעיון אחד מעסיק אותי בלי לחדול – ארץ ישראל. מקום אחד יש בעולם שלשם איננו נפלטים, אף לא מהגרים, אלא באים הביתה – ארץ ישראל." ~ 17 ביולי 1939

כמה רעיונות גדולים, כמה אידיאלים יהודיים נידונו לגניזה בתחומי חומות הגטו הנראות של החיים היהודיים בימי הבינים ובתחומי החומות הבלתי נראות של היהדות החדשה...(פורים 1939)

אוי לפרט או לעם המשתדל למצוא חן בעיני אויביו במקום ללכת את דרכו הוא.(פורים 1939)

לא אפריז אם אכתוב שהדבר היחידי אשר עמו אני חיה ואשר מרתק אותי כולי הוא – הציונות: כל מה שיש לו איזה שייכות לדבר הזה מעניין אותי. בדברים אחרים איני מסוגלת לטפל ואין אני חוששת לחד צדדיות. אני נוטלת לי עכשיו את הזכות לראות רק את עצמנו, את היהדות, את ארץ ישראל ועתידה.( 10 במרץ 1939)

רק דבר אחד ישנו שאי אפשר להתגונן נגדו והוא – האדישות.(27 ביוני 1939 באספת המכביה חלק מנאומה)

אנו ניתן את הדין בפני ההיסטוריה.(27 ביוני 1939 באספת המכביה חלק מנאומה)

מאמינה בעתיד. הרעיון שלי ממלא אותי כולי ואני מקווה שאוכל להגשים אותו בלי אכזבה. המכרים והקרובים אומרים תמיד שאני אאכזב בארץ. אני אוהבת בארץ את האפשרות לעשות מדינה יהודית, מצוינת, יפה... אני רוצה לעשות הכל, כל אשר אעצור כוח, לקרב החלום הזה אל הממשות, או להיפך, הממשות אל החלום.(17 ביולי 1939)

ההיסטוריה היהודית היא ההיסטוריה של המלחמה הזאת, בה הרוח צריכה ללחום נגד המגמות האנטי רוחניות והמשותף בהיסטוריה היהודית, הוא המשותף גם ברוח.(22 ביולי 1939)

מטרת חיי, הייעוד שלי, הם שקושרים אותי לארץ. ברצוני לא לחיות סתם, אלא למלא יעוד.(23 בספטמבר 1939)

גם לי ברור שהאמצעים היחידים שיש להם השפעה בעולם זה כיום הם: התקוממות, אלימות, נשק.(1 ינואר 1940)

• "הגרמנים עומדים בשערי פריס ואצלנו עוד שקט. שמים כחולים מזהירים, אבל שקט ושלווה פנימית היכן הם? עם גיורא נפסק הקשר, ואמא?? אני רואה אותה לפני בלילות." ~ 26 ביוני 1940

אדמתנו השחורה יחרוש עמנו, אלומות זהב יאגוד ברמה. ובעטוף שבלים פני אדמה, מעין הפז יאורו פנינו.- עמנו כמה יקרה לי המילה הזו!.(25 מרץ 1940)

ועל כל אחד לחפש את דרכו, את מקומו, את תפקידו. ואפילו אם כל העולם בוער, אם הכל הולך ומתהפך!.(6 יוני 1940)

בשבת, השכם בבוקר, עליתי על ההרים מול כפר הגלעדי. סביבה נפלאה. וברעננות הבוקר הנפלא הבינותי למה קיבל משה את התורה על ההר...בהרים עולה השאלה מאליה: את מי אשלח? שלח אותי! לשרת את הטוב ואת היפה.(25 יולי 1940)

את הגאולה של היהדות לא יביא משיח אחד. אמנם יש תקופות בתולדותינו המצפות לבוא המשיח בדמות אדם יחיד, אך בעצם מדובר על תקופת המשיח. שעל כל אדם לקרב אותה על ידי מעשיו. לא תפילה, לא צום, לא קרבן על מזבח יביאו גאולה לעולם, אלא המוסר הטהור המתבטא במעשה.(קטע מחיבור ו' תשרי תש"א)

רצוני להתוודות, לתת דין וחשבון לעצמי, לתת דין וחשבון לאלוהים, זאת אומרת למדוד את חיי ומעשי לעומת האידיאל, הגבוה, הטהור ביותר אשר עומד לפני. להשוות מה שהיה צריך להיות לעומת מה שהיה.(ביום הכיפורים 1940)

• "לפני כמה ימים נפל מבטי על שני דברים – על גלויה ששלחה אווה מנשף בבודפשט ועל ידי הפצועות מעבודה. לרגע שאלתי את עצמי – האם לא הייתה זאת רומנטיקה טיפשית, לעזוב את החיים הקלים ולבחור בחיים של פועלת? כעבור רגע נחה דעתי, פה בארץ ישראל מקומי!" ~ 7 בפברואר 1941

במה עלי לבחור: באורות החלשים, הקרובים, המסתננים אליי מבין סדקי הבתים או בברק הרחוק של הכוכבים.(12 מרץ 1941)

יש לי עוד הרבה לעשות בחיים ובלי זה אי אפשר למות.(17 מאי 1941)

אל, אם נתת אש בלבי, תן שאוכל לשרוף את הראוי להישרף בביתי, בבית ישראל. ואם נתת לי עין לראות, אם נתת לי אוזן לשמוע, תן גם כוח בידי להצליף, ללטף, להרים. ותן שמילים אלו לא תהיינה מליצות בלבד, אלא תעודה לחיי. למי הדברים מכוונים? לטוב בעולם ואשר זיק ממנו בי הוא.(21 ספטמבר 1941)

פה בארץ – אהבתי רק את הארץ.(21 ספטמבר 1941)

• "תשע שעות ביום אני עומדת ומכבסת, אני שואלת את עצמי האם באמת זהו תפקידי? ...אני מרגישה בי כוח בלתי מנוצל." ~ קיבוץ שדות ים, 2 בינואר 1942

המטרה והעיקר בכל זאת בחיים – האמת, לא היא כשלעצמה, אלא כמו שהיא משתקפת בחיים שלנו.(28 מרץ 1942)

איני יכולה לתת את עצמי בחלקים. או את הכל, גוף ונפש יחד, או לא כלום.(8 ינואר 1943)

יש גופים שמאירים מבלי שתיפול אליהם קרן אור מגוף זר. האוכל גם אני להיות כמוהם?.(13 פברואר 1943)

יש וארגיש שאני מסתכלת כאן על הכל כאילו ממרחק. את הכל אני רואה כבר מבחינה זו: האם דרוש לי לקראת התפקיד החדש או לא.(29 מאי 1943)

לא הייתה מקריות בהשתלשלות הדברים בחיי. הכל היה הכרח פנימי ובשעתו עמד למעלה מוויכוח, ללא כל אפשרות אחרת. בכל דרך אחרת הייתי אומללה.(19 ספטמבר 1943)

ואני מוכרחה לעשות זאת לא רק לטובתי, אלא גם לטובת כל ישראל. העבר של אלפיים מעיד על כך. ההווה מכריח, העתיד מלא תקווה קורא, ועל כן – כל מי שניצוץ יהודי בלבבו, אינו יכול שלא לראות את הבעיה בכל חומרתה.

כל מה שיכול להביא לנו, בתור יהודים, נחמה, שמחה ומעט יופי – כל זה מגיע משם, מארץ ישראל.

לשם שלמות דרכי אני רוצה ריאליות בדברים הקטנים למען האידיאל הגדול.

אמת היא, שמעולם לא ניצלתי את תענוגות חיי העיר.

קל לחצוב חוק לאדם: חיה לפיו. יותר קשה לחיות בדפוסי חיים חצובים. אך הקשה ביותר לפלס דרכי חיים לעצמנו, אגב ביקורת עצמית מתמדת. נראה לי, שזו היא הדרך המוסרית היחידה לקבוע חוק באדם. ורק בדרך זו יש ואפשר לבנות חיים חדשים, חיים שלמים.

וכששדדתי הלב, כשהכול הרקתי ומסרתי, לא ארגיש צער וכאב, אדע כי התעשרתי.

אני הולכת מתוך שמחה, מתוך רצון חפשי ומתוך הכרה ברורה של הקשיים. אני רואה זכות בהליכתי וגם חובה.(על סף יציאה לאירופה)

• "חברים יקרים! בים, ביבשה, באוויר, במלחמה ובשלום, אנחנו כולנו הולכים למטרה אחת. כל אחד מאתנו יעמוד על מקומו – אין הבדל בין תפקיד לתפקיד. אזכור אתכם הרבה, כי זה הדבר שייתן לי כח." ~ במכתב אחרון לחברי הקיבוץ, אותו כתבה בטיסה מאיטליה בדרכה לצנוח ביגוסלביה

• "כעת בחודש יולי בת כ"ג אהיה... במשחק נועז עלי מספר עמדתי. הקוביה כרכרה, הפסדתי." ~ מתוך שיר שכתבה מהכלא

• "יש גופים שמאירים מבלי שתיפול אליהם קרן אור מגוף זר, האוכל גם אני להיות כמוהם?" ~ קיבוץ שדות ים, 13 בפברואר 1943

• "יש כוכבים שאורם מגיע ארצה

רק כאשר הם עצמם אבדו ואינם. יש אנשים שזיו זכרם מאיר כאשר הם עצמם אינם יותר בתוכנו. אורות אלו המבהיקים בחשכת הליל- הם הם שמראים לאדם את הדרך.."

משיריה

• "אלי, אלי, שלא ייגמר לעולם, החול והים, רשרוש של המים, ברק השמים, תפילת האדם." ~ הליכה לקיסריה
• "אשרי הגפרור שנשרף והצית להבות, אשרי הלהבה שבערה בסתרי לבבות." ~ אשרי הגפרור
• "במדורות מלחמה, בדלקה, בשרפה, בין ימים סוערים של הדם, הנני מבעירה את פנסי הקטן, לחפש, לחפש בן אדם.

שלהבות השרפה מדעיכות פנסי, אור האש מסנוור את עיניי, איך אביט, איך אראה, איך אדע, איך אכיר, כשהוא יעמוד לפניי? תן סימן, אלוהים, תן סימן על מצחו, כי באש, בדלקה ובדם, כן אכיר את הזיו הטהור, הנצחי, את אשר חיפשתיו: בן אדם".( 10 באוקטובר 1940 שירה העברי הראשון)