יהודית הנדל

יהודית הֶנדֶל (1921 - 2014) היא סופרת ישראלית, כלת פרס ישראל לספרות.

מתוך כתביה

• "אבל בכל זאת, בכל זאת הייתה צעקה. אחר כך אמרתי לעצמי: בוודאי, יש צעקה בעולם, ושאלתי את עצמי, מאיפה, מאיפה באה הצעקה."
• "ואולי היא שוכבת במיטה בבית הריק ושרה לעצמה 'הכניסיני תחת כנפך' ונרדמת תוך כדי שהיא מזמזמת, ואלוהים יודע מה היא חולמת."
• "בילדותי קיבלתי פעם מתנה קופסה קטנה מקליפת עץ במבוק ובתוכה בובה שאוכלת צער."
• "במעלה ההר יש חנויות עם צעצועים ומיני שוקולדים וגם מיני אורות ססגוניים בלילה ומודעות על קולנוע וילדות עם שמלות פרחים וסרטים, ובתים גדולים עם וילונות."
• "גב' קליין הייתה מתה, ומה שהיה חי זה החפצים שלה, ודברים חיים כידוע זזים, מה שבאמת עשו החפצים, ובזריזות יתרה."

הכוח האחר (1984)

• "הייתי אולי בת שלושים כאשר י. אמר לי, קצת בחיוך קצת בהשתאות, איך את יכולה לחיות על ידו כשהוא מדבר כל יום תמיד על המוות. אבל עכשיו, שנתיים אחרי שכתפיו וידיו כבר אינן אבל ישנן אפילו תנועות ידיו עד שאפשר לאבד את שפיות־הדעת, אני יודעת מעבר לכל יסורים או כאב כי חיי האמיתיים התחילו באותו ליל חורף כשנכנסתי לקפה נורדאו להסתתר מהגשם והוא ישב שם ואחר־כך ליווה אותי עד חדרי ברחוב יוסף, ועמדנו שם, ברחוב, שעה ארוכה בגשם, ונסתיימו בליל חורף אחר, אחרי עשרים ושמונה שנים, האחד־עשר לנובמבר בשעה אחת־עשרה בלילה, כאשר ישב על כיסא הנדנדה שלו ליד הדלת בחדר האוכל ושאלתי אותו אם למזוג לו כוס תה והוא אמר אחר־כך. ואחר־כך היה רק מותו."

הר הטועים (1991)

• "תמיד יישאר צעיר, אמרה מאירה."
• "יהיו להם פה נעורי נצח, אמר האיש בחלקה ליד."
• "תמיד אני חושב על זה שאין לו צל, אמר האיש."
• "האישה שישבה בחלקה השכנה הרימה קצת את פניה. אף פעם לא מאוחר לנטוע עץ, אמרה."

המקום הריק (2007)

דף ציטוטים מורחב – המקום הריק

• "בגיל צעיר למדתי לדעת שעל הדברים הכואבים אין אפשרות לדבר והם נשארים חתומים עמוק בפנים."
• "הוא הניע את ראשו בשלילה ואמר: אני מצטער, המקום לא פנוי, הוא רק נראה ככה."

אמרותיה

• "התרבות הישראלית שוללת חולשה – אני לא."
• "אני יודעת לכתוב רק על המציאות הקרובה אליי, על האנשים המקיפים אותי ועל החיים שלהם."
• "הספרות נותנת איזה טעם לחיים... אני פחות בודדה כשאני כותבת, אבל שום דבר לא מפיג את הבדידות."

נאמר עליה

• "הנדל אינה עוסקת במורשת הלאומית של מתים קולקטיביים אלא במורשת הסבל של מתים פרטיים. בכל שנות כתיבתה היא מתעניינת באלה שמתו, הממשיכים לחיות באמצעות מי שחיים עדיין, ובחיים הנושאים אותם בקרבם." ~ אורית מיטל