פתיחת התפריט הראשי

יהודית הנדל (1921 - 2014) היא סופרת ישראלית, כלת פרס ישראל לספרות.

מתוך כתביהעריכה

  • "אבל בכל זאת, בכל זאת הייתה צעקה. אחר כך אמרתי לעצמי: בוודאי, יש צעקה בעולם, ושאלתי את עצמי, מאיפה, מאיפה באה הצעקה."
  • "ואולי היא שוכבת במיטה בבית הריק ושרה לעצמה 'הכניסיני תחת כנפך' ונרדמת תוך כדי שהיא מזמזמת, ואלוהים יודע מה היא חולמת."
  • ילדותי קיבלתי פעם מתנה קופסה קטנה מקליפת עץ במבוק ובתוכה בובה שאוכלת צער."
  • "במעלה ההר יש חנויות עם צעצועים ומיני שוקולדים וגם מיני אורות ססגוניים בלילה ומודעות על קולנוע וילדות עם שמלות פרחים וסרטים, ובתים גדולים עם וילונות."
  • "גב' קליין הייתה מתה, ומה שהיה חי זה החפצים שלה, ודברים חיים כידוע זזים, מה שבאמת עשו החפצים, ובזריזות יתרה."

הר הטועים (1991)עריכה

  • "תמיד יישאר צעיר, אמרה מאירה."
  • "יהיו להם פה נעורי נצח, אמר האיש בחלקה ליד."
  • "תמיד אני חושב על זה שאין לו צל, אמר האיש."
  • אישה שישבה בחלקה השכנה הרימה קצת את פניה. אף פעם לא מאוחר לנטוע עץ, אמרה."

אמרותיהעריכה

  • "התרבות הישראלית שוללת חולשה – אני לא."
  • "אני יודעת לכתוב רק על המציאות הקרובה אליי, על האנשים המקיפים אותי ועל החיים שלהם."
  • ספרות נותנת איזה טעם לחיים... אני פחות בודדה כשאני כותבת, אבל שום דבר לא מפיג את הבדידות."

נאמר עליהעריכה

  • "הנדל אינה עוסקת במורשת הלאומית של מתים קולקטיביים אלא במורשת הסבל של מתים פרטיים. בכל שנות כתיבתה היא מתעניינת באלה שמתו, הממשיכים לחיות באמצעות מי שחיים עדיין, ובחיים הנושאים אותם בקרבם." ~ אורית מיטל