יום טוב סמיה

יום טוב סמיה (נולד ב־18 ביוני 1954), בשירותו הצבאי היה לוחם ומפקד בצנחנים, שימש כאלוף פיקוד הדרום בצה"ל ומשרת במילואים כסגן מפקד הפיקוד מאז 2006, בעל תואר למדעי המדינה וסוציולוגיה ארגונית מטעם אוניברסיטת חיפה ואיש ציבור ישראלי.

• ""לתושבי הדרום יש טענות, אבל 90% בחרו באותה ממשלה שלא עשתה כלום בשבילם 11 שנה, אז אל תקטרו על המצב בעוטף עזה. תגידו שאתם מבסוטים, כולל הסבב של היום" - ~ באחד מסבבי הלחימה עם עזה 4.5.2019 (מקור)
• "קשה אבל הוגן." ~ המוטו שלו כמפקד חטיבת גבעתי (מקור)
• "אם להתמקד רק במה שמתרחש בצבא – לדעתי, פרשיית מסמך הרפז, שפרצה ביולי 2010, היתה חייבת בטיפול מיידי באבחת סכין של מנהיגות בעלת עמוד שדרה ואחריות, על ידי בירור פשוט בין שר הביטחון לרמטכ"ל. רמטכ"ל שהסתיר מסמך במגירה במשך שלושה חודשים, כשהוא משתף בו רק את מקורביו ולא את פקודו, מושא המסמך, ומפקדו שר הביטחון – רמטכ"ל כזה היה צריך ללכת הביתה ביולי 2010. וכל זאת אני אומר עוד בטרם פורסמו כל מעללי חיבור המסמך, כיצד נכתב ומי עסק באמת בכתיבתו, למי ועל ידי מי הודלף, כיצד נבחר העיתוי להדלפה, מדוע המדליף נשאר בתפקידו, אם אכן הוא המדליף ולא השליח. עוד חדשות מרעישות על הפרשייה הבזויה הזאת יתפרסמו בוודאי בעתיד." ~ (מאמר)
• "אולם לטעמי, כל זה מתגמד לצד משבר המנהיגות שיצר הרמטכ"ל בדרך טיפולו במסמך והמשבר שנוצר בקרב הקצונה הבכירה, שפירושו כי איש אינו מאמין לאיש. אמנם, יש כמה הצלחות מדהימות בתחומי הכלכלה, הטכנולוגיה וההעזה הצבאית/המודיעינית (כך לפחות כותבים עלינו). אמנם, בשנים האחרונות השתפרה מערכת האימונים, אבל לעומתה הידרדרה מערכת האמון של אנשים במנהיגיהם. את זה לא ניתן לשפר בתוספת לתקציב הביטחון. מי שרוצה להפסיק את התופעה – אל לו להתרכז בתוצאות ובוועדות חקירה. מוכרחים לחזור לשק הזרעים, לחזור לשפיות, לקבל אחריות כמנהיגים. ואם מנהיג חש שאין לו 'עמוד שדרה' – ינקוט את הצעד הנכון ויילך הביתה." ~ (מאמר)
• "הממשלה היתה צריכה לרקוד סולו. פשוט לבנות תשתיות ל־18 יישובים בנגב, למשל בפתחת ניצנה, פתחת שלום, במשולש שדרות־נתיבות־אופקים, או ערד־דימונה־ירוחם. מקימי גוש הבתים בניצן יכלו לסיים בתוך שנה את הקמת התשתיות הבסיסיות – סלילת כבישים ומדרכות, פרישת רשתות חשמל, תקשורת וביוב, בניית בתי ספר והצבת מבנה זמני בכל מגרש. אל התשתיות הללו היו מפנים את התושבים, ובעזרת כספי הפיצויים, בשיטת בנה ביתך, בתוך שנתיים כל המתיישבים היו מסיימים את הקמת בתי הקבע. מהיכרותי עם מרבית המתיישבים רובם היו מקבלים את ההסדר ובאלה שהיו מתנגדים אפשר היה לטפל נקודתית. אפילו אם מחצית היו מסרבים, עדיין היה עם מי ליישב את היישובים החדשים." ~ (מאמר)
• "או אז היינו יכולים להתבונן ישירות בעיני המתיישבים היקרים הללו ולהודות להם – על העבר ועל העתיד. לבטא את הכבוד שחשה כלפיהם החברה הישראלית ולהעניק פיצוי מסוים על השבר שנוצר בחייהם – העקירה מהבתים, מבתי הכנסת, מהחממות, מעצים ששתלו. עוצמתו של שליט נמדדת בהשלכות המוסריות שיש להחלטותיו על אזרחי המדינה. לממשלות שלנו היתה הזדמנות לנהוג באופן מוסרי, והן החמיצו אותה באופן ששום ועדת חקירה ממלכתית לא תוכל לכסות עליו." ~ (מאמר)
• "תחילה, הנה כמה עובדות שכדאי להפנים לפני שמותחים ביקורת על הסיוע לנפגעים בהאיטי. מדינת ישראל וצה"ל העניקו לעזתים אפשרות להקים בית חולים שדה במעבר ארז (גם במהלך מבצע "עופרת יצוקה" וגם אחריו), ומי מנע את זה? נכון, החמאס! צה"ל העביר מאות אלפי טונות של תרופות ומזון בסיסי לעזה, גם במהלך ירי הקסאמים וטילי הגראד על בתי ספר ועל בית החולים באשקלון – והחמאס שדד אותם. הסיבה לכך שבמנהרות ממצרים מוברחים יותר טילים וחומרי נפץ מאשר מזון בסיסי ותרופות היא – שוב – החמאס. גם את הכנסת חומרי הבניין לצורך שיקום התשתיות הרצועה מונע החמאס בטיעונים משונים על סדרי עדיפויות; הכול כדי להנציח את החורבות ומשום שהוא מעדיף להשקיע בהתחמשות מאשר בתשתיות אזרחיות." ~ (מאמר)
• " למרות כל אלה צריכה מדינת ישראל להמשיך לסייע לתושבי עזה במזון ובתרופות, ובמקביל להשתמש בכוחה הצבאי, כדי לנסות ולהמשיך להגן בכל דרך על תושבי מדינת ישראל מירי החמאס ולפגוע בו ובכל אויב אחר ללא רחם." ~ (מאמר)
• "אלה הממשיכים למתוח ביקורת על חוסר הנכונות, כביכול, של ישראל לסייע לתושבי עזה – צריכים להביא בחשבון שייתכן כי הם מחזקים בכך את ההאשמות המופרכות של החמאס ואת דרכו – דרך הירי על בתי ספר, בתי חולים, הרעבת התושבים הפלסטינים ושימוש בבתי חולים כבחדרי מלחמה. זו כמובן איננה מסקנה מחקרית – רק חומר למחשבה." ~ (מאמר)
• "הפנטזיה שלי הייתה להיות אל גור הישראלי עוד לפני שהיה הסרט שלו ולפני שפגשתי אותו. גם על הבית שלי ברמת פולג אני בונה היום מערכת סולארית, ולא מעניין אותי זמן החזר ההשקעה, כי אני מאמין בזה. בנוסף, טענתי שבתוך זמן קצר תקובע בתודעה העובדה שעצמאות אנרגטית של מדינה היא חלק בלתי נפרד מהביטחון הלאומי שלה. וזה נכון לא רק לגבינו, אלא גם לגבי ארצות הברית הענקית, ש־60% מהדלק שלה מיובאים ממדינות בלתי יציבות." ~ (ראיון)
• "שאלתי פעם מישהו במשלחת של משרד האנרגיה האמריקאי, 'אם חלילה תהיה מלחמה עולמית שתימשך חמש־שש שנים כמו קודמותיה, איך תוכלו לטוס? והאם עדיין תתבססו על יבוא נפט או שתוותרו על ההאמרים?'. גם כשאל גור זכה בפרס דן דוד, והתמזל מזלי להיות למחרת בפאנל הנועל של הכנס, הבלטתי באופן פומבי את הקריאה 'בואו נפסיק לנדנד רק שמדובר בשינוי אקלימי, כי יש דבר שאין בעיה להוכיח אותו – שעצמאות אנרגטית היא מרכיב חשוב בביטחון לאומי.'" ~ (ראיון)
• "ביום החמישי להתקוממות, בישיבת המטה הכללי בתל אביב, שהתקיימה ב־12 בצהריים 'הנחתי את המפתחות על השולחן' והודעתי לנוכחים שאם עד 20:00 לא מפנים את הקבר, אני עוזב את צה"ל. יצאתי מהדיון, וב־18:00 טילפנתי לתאם פגישות עם שר הביטחון ועם ראש הממשלה דאז, אהוד ברק, על מנת להגיש את התפטרותי מהצבא, והם אמרו לי שאין צורך בכך, משום שהקבר מפונה. אירועי קבר יוסף היו כירסום היסוד הכי חשוב של צה"ל, שלא מפקירים חבר בשטח." ~ (מקור)
• "לישראל אין שום ברירה אלא לגייס חיילי מילואים, שישתלטו בשבועות הקרובים על תעשיית הנשק והמנהרות של חמאס ברצועת עזה. אסור היה לנטוש את הציר הזה. עכשיו אין ברירה, אלא לשלוט על ציר פילדלפי מצידו הפלשתיני כדי למנוע הברחת אמצעי לחימה. אסור לאפשר להם את הפריביליגיה של שליטה במעבר החופשי בין מצרים לרצועה. פעם, כששלטנו בו, היתה לנו שליטה של 40 - 80 מטר, אך זה לא מספיק כדי למנוע את הברחות הנשק. צריך להשתרע על פני 400 מטרים לפחות, כדי להבטיח את הפסקת העברות אמצעי הלחימה של המצרים לרצועה." ~ (מקור)
• "בשנים 1984-1972 שירתי בצנחנים - מטוראי ועד לתפקיד מפקד גדוד 202. בין היתר הייתי קצין מבצעים וקצין האג"ם של החטיבה. התקופה הזאת הייתה אינטנסיבית , ובמהלכה מילאתי תפקידים שונים - לוחם צעיר בסיום קורס מ"כים במלחמת יום הכיפורים, מפקד מחלקה במלחמת ההתשה ברמת הגולן. במהלך המלחמה בפתחלנד בתקופת מלחמת האזרחים בלבנון הייתי מפקד פלוגה. לאחר מכן יצאתי לאיראן בשליחות משרד הביטחון. זה היה בימיו האחרונים של השאה. בתום שלושה חודשים באיראן, ערב עליית חומייני לשלטון, עזבתי את איראן עם מזוודה אחת ורעמת שיער ויצאתי לטיול של שישה חודשים מסביב לעולם. הנחיתה מן הטיול הייתה לא רכה - היישר לפעולות הגמול והמניעה בכל מרחבי דרום לבנון, בין היתר מבצע 'שלכת' (ליל 9/8 ביוני 1978), שבו נהרגו שניים מקציני החטיבה. בתקופה הזאת הייתי סגן מפקד גדוד וקצין אג"ם של חטיבת הצנחנים. במהלך התקופה ביצענו פעולות ופשיטות על בסיסי מחבלים בכל מרחבי דרום לבנון, בפיקודם של אמנון ליפקין-שחק ודורון רובין, שהוסיפו לצה"ל פרק מפואר תוך שמירה קפדנית על הערכים ורוח הלחימה של הצנחנים." ~ מתוך ספרו "מיחידים ליחידה", הוצאת משרד הביטחון, 2008, עמוד 9.
• "במאי 1985 חזרנו לישראל, ולמחרת, עוד לפני הפגישה עם מפקד בה"ד 1, התחלתי השתלמות עם סגל הגדוד שעתיד היה להדריך כשבועיים לאחר מכן קורס בבית-הספר לקצינים. בבה"ד 1 מצאתי צבא שונה מזה שהכרתי שנה קודם לכן בגדודים שעליהם פיקדתי בלבנון. חלק ניכר מן הצוערים, שהיו מכל יחידות השדה, נשלחו לקורס על-ידי מפקדי יחידותיהם בניגוד לרצונם. הסרבנות לקצונה הייתה תופעה שכיחה, המשמעת הייתה מהם והלאה, תנועה עם נשק ומחסניות ב'הכנס' בשטח הבסיס הייתה עניין שבשגרה. על תנועה עם כומתה והגעה מסודרת לחדר האוכל איש לא העז לדבר. מדים מעורבים וחגורות מאולתרות היו סמל למבצעיות. הצוערים זלזלו במדריכים בבסיס ההדרכה משום שאינם לוחמים בלבנון. התפיסה הייתה כי כל מה שלא היה חלק מ'לבנון הקרבית והפראית' לא נחשב למבצעי, וכל מה שלא לא מבצעי נחשב לדבר שאין טעם להשקיע בו." ~ מתוך ספרו "מיחידים ליחידה", הוצאת משרד הביטחון, 2008, עמודים 9-10.
• "לפני שיחתי עם מפקד הבסיס (המינוי ניתן לי טלפונית לפני ההמראה לארצות הברית) החלטתי לשוחח דווקא עם האיש המזוהה ביותר עם בה"ד 1 הלוא הוא רנ"ג יצחק טאיטו. מהיכרות קודמת ען טאיטו (כצוער ב-1973 וכמדריך מחלקה ב-1976) שיערתי כמה הוא כואב את המצב. אהבתי את האיש ואת דרכו הצנועה והבנתי שהוא כמעט לבדו במערכה הזאת. לפיכך, וכדי להשיב דברים לקדמותם, החלטתי כי נושא המשמעת וערכי הלחימה עומדים להיות המרכיבים המרכזיים בקורס להכשרת הקצין שעליו אני עומד לפקד. לשם התחלה נהגתי בקפדנות בכמה דברים בסיסיים: התור לתפספורת הצבאית בבסיס התארך, הכומתות עלו לראשים, הצוערים שוב עמדו בשלשות בכניסה לחדר האוכל, צוערים חויבו לנוע עם נשק פרוק ומחסנית בנרתיק הפלסטיק (למעט בעת תרגיל רטוב או במצב מבצעי). ההוראות האלה היו רק חלק מן הפקודה הראשונה שלי לסגל הצוערים." ~ מתוך ספרו "מיחידים ליחידה", הוצאת משרד הביטחון, 2008, עמוד 10.
• "באמצע הקורס 'חטפתי' את 'התקפת הנגד של הצוערים' - קיבלתי את ציון הסוציומטרי הנמוך ביותר שהיה לי אי פעם מפקודים שלי (ואני שומר את המקור עד היום). הרגעים הקשים ביותר שלי כאדם, כמפקד וכלוחם כללו שתי מדרגות כאב וצער. הראשונה, שנהרג או נפצע אחד מפקודי או מחברי; ולהבדיל, השנייה אותה סיטואציה שבה הרגשתי חוסר הערכה או חוסר הזדהות מצדם של פקודי." ~ מתוך ספרו "מיחידים ליחידה", הוצאת משרד הביטחון, 2008, עמודים 10-11.
• "עברו עלי לילות קשים ללא שינה; על ציון סוציומטרי כה נמוך מפקדי בה"ד 1 מדיחים צוערים. החלטתי להמשיך בהקפדה. מבטי ההערכה מרנ"ג טאיטו היו בשבילי האיתות שזה היסוד שנשכח בהכשרת הקצין והחייל. כמפקד הגדוד הסתובבתי בשטח עם אפוד קרב, רצתי את 'אסון טבע' בווינגייט שמונה פעמים עד שאחרון הצוערים עמד בו בהצלחה, הלכתי את לילות הניווטים עם החולי החלשה ביותר, או עם הצוער החלש ביותר שעמד בפני הדחה בעניין הזה ונשארתי יותר שבתות מכל צוער בגדוד (ושלא יהיו אי הבנות, אהבתי מאוד את חופשות השבת עם רעייתי וילדי). לאט לאט ובעמל רב התחילו הצוערים להבין למה אני מתכוון. לא הסכמתי להנחיה של מפקדת חילות השדה שלפיה צוערים המסרבים להיות קצינים מודחים מתפקידי לחימה. החזרתי את כל מי שיכולתי ליחידת האם שלו שכן האמנתי כי זוהי זכות להיות קצין וכי אין לכפות זאת על אדם - הצוער חייב ליטול אותה בעצמו ולקיימה בכל נפשו ובכל מאודו" ~ מתוך ספרו "מיחידים ליחידה", הוצאת משרד הביטחון, 2008, עמוד 11.
• "בחורף 1988 קיבלתי את הפיקוד על חטיבת גבעתי הסדירה. המפגש עם הפלוגות הסדירות חשף בפני אווירה קשה מאוד ששררה אז, בעיקר בפלוגות הוותיקות. זה היה לאחר שבמשך ארבע שנים לא עסקתי באופן ישיר בפיקוד על גדודים ופלוגות ביחידות סדירות. לא ארחיב בתיאור המצב ואסתפק ברגע השיא שכונה 'משפט חברים' אשר נערך לחייל צעיר בפלוגה ותיקה; חבר השופטים 'הוותיקים' ישבו רעולי פנים באוהל מואר חלושות. העברה שיוחסה לצעיר הייתה" 'התחצפות לוותיקים ואי קבלת ה'נהלים' של הפלוגה.' החייל נמצא אשם והוטל עליו עונש - שעתיים שמירה ואזהרה חמורה. לכאורה, עונש קל יחסית לחייל שממילא היה אמור לשמור שעה אחת. אבל ההשפלה, המעמד, ואולי הפחד דחפו נפש צעירה משפת הצוק אל התהום. במהלך ריצוי העונש התאבד החייל ש'נשפט'. הגעתי לפלוגה מייד, ובלי המתנות מיותרות להליך של מצ"ח ובתי המשפט תחקרתי באופן אישי את כל חיילי הפלוגה ואת רוב אנשי הסגל. הדחתי את כל המחזור הוותיק מן הפלוגה וישבתי בה כמעט שבוע ימים ללא הפסקה. עזבתי כמעט כל עיסוק שגרתי של מפקד חטיבה כדי לנסות ולהבין, כדי לנסות לעמוד מקרוב אחר השינויים שחלו באווירה בפלוגות הוותיקות מאש שהייתי מפקד מחלקה כזאת בצנחנים במשך יותר משנתיים, סגן מפקד פלוגה ותקופה קצרה ממלא מקום מפקד פלוגה." ~ מתוך ספרו "מיחידים ליחידה", הוצאת משרד הביטחון, 2008, עמודים 11-12.
• "המקרה הותיר בי זעזוע עמוק, ובעקבותיו, עם סיום תפקידי כמח"ט גבעתי התחלתי ללמוד, לחקור ולחפש את השורשים והסיבות להתנהגות הזאת. הטרידה אותי המחשבה איזה נזק כולל הדבר יגרום לצבא כולו וחשבתי על ההשלכות שיהיו לכךעל החברה הישראלית הרואה בצבא הזה מגן העם. לא היה לי כל הסבר הגיוני למשפחה של החייל שעמה אני בקשר עד היום. אחטא לאמת אם אומר שכבר אזהבנתי עד כמה עמוק השבר ואילו נזקים עלולים להיגרם לצבא כולו על ערכיו, תרבות הארגון שלו ומשימותיו. ביררתי עם עמיתי מה המצב בחטיבות האחרות, והבנתי עד מהרה כי זה המצב בכל חטיבות החי"ר. בהמשך המחקר למדתי שזה המצב בכל הצבא. לכן התנגדתי בזמנו להכפלת כמות הפלוגות הוותיקות בכל גדוד חי"ר, מהלך שאותו הובילו בעיקר שלישים וטכנוקרטים למיניהם, לכאורה משיקולי חיסכון, ושאותו הציגו כמהלך להגברת הכשירות המבצעית של הגדוד." ~ מתוך ספרו "מיחידים ליחידה", הוצאת משרד הביטחון, 2008, עמודים 12-13.
• "הפיקוד על גבעתי היה אתגר אדיר עבורי. היו לי בחטיבה הזאת רגעים יפים רבים של נחת והצלחות בפעילות המבצעית בלבנון, רגעים של סיפוק מתחושת הבנייה והשיקום אחרי משפטי גבעתי א' וב'. עברנו יחד רגעים קשים של אובדן חברים ונותרנו כ'משפחת גבעתי' בקשר הדוק עד היום ולתמיד. פעילות 'משפחת גבעתי', הנמשכת על-ידינו מ-1990, היא עבורי מפעל חיים." ~ מתוך ספרו "מיחידים ליחידה", הוצאת משרד הביטחון, 2008, עמוד 13.

נאמר עליו

• "הוא התגייס לצבא באוגוסט 1972 ושירת בחטיבת הצנחנים במגוון תפקידים, לרבות תפקיד מג"ד. בתקופת מבצע 'שלום הגליל' היה יום טוב סמיה מפקד גדוד 931 של חטיבת הנח"ל. ב־1982 נפגע הגדוד שהיה תחת פיקודו מאש כוחותינו. 29 חיילים נהרגו אז מאש זו – בהם 11 מחיילי הגדוד, ולמעלה ממאה חיילים נפצעו – בהם 60 מגדוד 931. סמיה התעקש להחזיר את החיילים הנותרים לפעולה בו ביום. הוא אמר כי יציאה מיידית לפעולה תמנע היווצרות טראומה. בעקבות הצלחת הפעולה היה סמיה מועמד לצל"ש. הוא התנה את קבלת הצל"ש בכך, שכל חיילי הגדוד יקבלו צל"ש. מכיוון שהדרישה נדחתה, ויתר סמיה על הצל"ש שהיה אמור להיות מוענק לו על ידי מפקד חטיבת הנח"ל." ~ מתוך הכתבה "יום טוב סמיה, אלוף (מיל.) רץ למרחקים ארוכים" מאת ירון לביא, מגזין "סיגאר", מרץ 2008(מקור).
• "איני מכיר שום קצין במטכ"ל וכן קצינים זוטרים יותר שאיימו להתפטר מצה"ל בעקבות אירועי קבר יוסף בשכם. בשום פורום בו נכחתי לא שמעתי אף קצין שמתבטא בנושא הזה ומציב תנאים, שאם לא יתקיימו יעזוב את הצבא. זה אולי נשמע יפה ומרשים, אך בכל תקופת פיקודי איני זוכה איום שכזה." ~ האלוף במיל' יצחק איתן על מוכנתו של האלוף במיל' סמיה להתפטר בעקבות מותו של מדחת יוסף בקבר יוסף.

קישורים חיצוניים

ערך בוויקיפדיה: יום טוב סמיה

תמונות ומדיה בוויקישיתוף: יום טוב סמיה