יונה ונער
רומן מאת מאיר שלו
יונה ונער הוא רומן מאת הסופר הישראלי מאיר שלו, שיצא לאור בשנת 2006.
הספר מתאר במקביל שני סיפורים נפרדים לכאורה, שמתאחדים בהמשך לעלילה אחת. הסיפור האחד הוא על יאיר מנדלסון, מדריך תיירים, המספר על עצמו בגוף ראשון. יאיר מספר על התנהלות חייו בילדותו ועל הקשר המיוחד שלו עם אמו, לצד אירועים שקורים לו בהווה. הסיפור השני ברומן הוא על בחורה ובחור ("הילדה" ו"התינוק") מאוהבים, בתקופת מלחמת השחרור, שכל אחד מהם עוסק בנפרד בגידול יוני דואר למען ארגון "ההגנה".
- "'ופתאום,' אמר האמריקני הזקן בחולצה הלבנה, 'מעל כל הגיהנום הזה, פתאום עפה יונה'." ~ עמוד 7.
- "פעמונים רגילים לקבל את המכות מבפנים, לא מבחוץ." ~ עמוד 7.
- "יונים הן נחמדות כשהן עפות באוויר, ועוד יותר נחמדות כשהן מביאות מכתבים, והכי נחמדות עם אורז ותבלינים."
- "זה לא קל... בגילי כבר לא עושים חברים חדשים – והוספתי שהחיזור אחרי גבר קשה לא אחת יותר מהחיזור אחרי אישה – 'כי שם אתה יכול לשלוח את הגוף שלך קדימה, שישכב בשבילך על הגדר. ועם חבר מוכרחים להתחיל עם השכל והלב' – עננה של אי רצון חלפה על פני אביכם. הוא הקדיש לאפשרות המחרידה הזאת כמה שניות של הרהור 'כן יאירי, זוהי פרה־דיספוזיציה מעניינת בהחלט'."
- "זמן רב חלף, אבל כמה דברים הוא זוכר מהקרב הנורא שהיה כאן, 'ולשכוח אותם,' הכריז, 'אני כבר לא אשכח'. לא רק את העייפות ואת האימה, לא רק את הניצחון – 'ניצחון שהפתיע את שני הצדדים,' העיר – אלא גם את הפרטים הקטנים, את אלה שחשיבותם מתחוורת רק אחר־כך: האחד, שמדי פעם פגע קליע תועה, ואולי מכוון, בפעמון של המנזר – 'הנה, בפעמון הזה ממש' – והפעמון שב וצילצל בצליל חד, מוזר למשמע, ששקע ושכך, אבל המשיך להמות בחושך שעה ארוכה." ~ עמוד 7.
- "תראה מה זה, יצאנו לקרב עם יוני־דואר, כמו ביוון העתיקה." ~ עמוד 8.
- "ופתאום, מעל לכל הגיהנום ההוא, ראו הלוחמים יונה. נולדת מפקעות העשן, נחלצת מתכריכי האבק, מרקיעה ועולה. מעל לחירחורים ולצעקות, מעל ללחישת הרסיסים בצינת האוויר, מעל לנתיביהם הסמויים של הקליעים, מעל לנפץ הרימון ונביחת המקלע והולם התותח." ~ עמוד 8.
- "למעלה. קודם כול למעלה. מעל לדם, מעל לאש ולתימרות. מעל לפצועים, שבשרם נוקב, נקטע, נכווה, שותק. מעל למי שגופם יהיה להם לשלל אבל נשמתם תכבה. מעל למי שמתו, וברבות הימים, במות זוכריהם, ימותו בשנית." ~ עמוד 9.
- "'לא רק אני. כולנו ראינו אותה,' אמר האמריקני הזקן, 'וכנראה שגם הם ראו. כי כל הכלים השתתקו לרגע אחד, גם שלנו וגם שלהם. אף קנה לא ירה, רימון לא התפוצץ, וכל הפיות הפסיקו לצעוק, והיה כל־כך שקט ששמענו את הכנפיים שלה מכות באוויר. ולרגע אחד כל העיניים וכל האצבעות ליוו אותה, עושה את מה שכולנו רצינו לעשות: הביתה. לחזור'." ~ עמוד 9.
- "העיניים שבו וניבטו בי, עיני אריה צהובות. יד שזופה גדולה אחת הונחה על כתפי, יד שזופה גדולה אחרת נירומה והצביעה. כתמים של זִקנה על גבה, ציפורניה עשויות, שעון־ספנים כסוף מפאר את פִרקה, שרוולה הלבן מגוהץ וחפות. יד שקל לדמיין אותה על קת של רובה, על ראש של נכד, חובטת בשולחן, יודעת מותן וירך." ~ עמוד 11.
- "'אולי זאת הבעיה האמיתית שלכם,' העיר אחד מאנשי העסקים שבקבוצה, לבוש באפוד מגוחך, מעשה־כיסים, שתיירים ועיתונאים זרים אוהבים ללבוש כשהם באים למזרח־התיכון, 'שהכול כאן כל־כך קטן וקרוב וצפוף, ומכל מקום אתה רואה עוד ועוד מקומות'." ~ עמוד 13.
- "יונים צריכות לאהוב את הבית שלהן. אחרת הן לא רוצות לחזור."
- "כמו שהמלחמה אוהבת את החיילים שלה: בלי כרס ובלי שכל ובלי ילדים ובלי זיכרונות." ~ עמוד 16.
- "הוא רכן אליי כמו שרכן שם, במנזר, ועל אף שמונים שנותיו – ריח של גבר טורף נישא באוויר: נשימה של שוקולד במנתה, אד רפה של אלכוהול, לא מעשן, מי־גילוח עדינים, בשר עשוי נא, מדמם בפנים, חרוך בחוץ. חולצתו, כך בישרו לי נחירי, כובסה ב'אייבורי', כמו לבני הכותנה של אשתי, ומתחת לכל זה עשן הקרב, אבק דרכים שלא ישקע, רמץ מדורות." ~ עמוד 17.
- "'על חוט השערה ניצחנו שם,' אמר, 'ועם הרבה פצועים והרוגים. גם כמה נזירות הלכו, מסכנות, ואצל מי שנשאר בחיים הייתה מין בדיחה: גם הן, כמונו, מתו בגלל ירושלים, וגם הן, כמונו, מתו בתולות. כל הלילה נלחמנו ודווקא כשזרחה השמש, במקום שהיא תעודד אותנו – התמלאנו ייאוש. באור ראינו שיש להם עוד ועוד אנשים, ואת המשוריין עם המקלע ועם התותח, ובעיקר ראינו את הצבע האמיתי של הפצועים שלנו וידענו מי אולי יחיה ומי על בטוח ימות. כל־כך הרבה פצועים היו לנו שכבר התחלנו לחשוב מה יהיה אם יחליטו לסגת. את מי ניקח איתנו ומה נעשה עם אלה שלא. ואז, כמו בנס מהשמים, המכשיר־קשר חזר לעבוד, והודיעו שהאראבערס מתחילים לברוח מכל הסביבה עם המפקד שלהם בראש, שנחזיק מעמד רק עוד קצת. ומה אני אגיד לך, בסוף ניצחנו, אבל זה היה מהניצחונות האלה, שהמנצח מופתע יותר מהמפסיד'." ~ עמוד 19.
- "'היונה נעלמת מעיני המשלח כשהיא מתגלה לעיני מי שמחכה לה', והוסיף: 'כך הוא הדבר גם אם זה לא יכול להיות!'" ~ עמוד 97.
- "כשאנשים חזקים נשברים, השבר יותר גדול והרסיסים יותר קטנים." ~ עמוד 114.
- "אף פעם אינני מנסה לומר, יאיר. מה שיש לי לומר אני אומרת בלי לנסות." ~ עמוד 115.
- "זאת העצמאות האמיתית של הבן-אדם. לא בכסף. בזמן." ~ עמוד 130.
- "הלכתי למצוא לי בית. שיתעטף עלי סביב, שיהיה לי מקלט מעט." ~ עמוד 124.
- "מזל גדול יש לנו, לאבד קצת זכרון כשמזדקנים, אחרת היה לנו שק עוד יותר כבד לסחוב דווקא כשכבר אין לנו כוח." ~ עמוד 135.
- "ניווט הוא היכולת למצוא את הדרך מכל מקום לכל מקום, ובעיקר למקומות שאינך מכיר, ואילו החזרה הביתה, איך אומר זאת, נערי, דומה לציות שהכול מצייתים לכוח המשיכה. כמו שהנחל יודע את הדרך אל הים בלי מפות, וכמו שאבן מושלכת לא זקוקה למצפן כדי לשוב אל האדמה." ~ עמוד 175.
- "ובעיקר ראתה וזכרה את היחידות הממתינות לאורך הדרכים. אנשים שרועים, מתהלכים, משוחחים, בודקים ציוד, מנקים כלי מלחמה, יושבים סביב מדורות זעירות. מקצתם צוברים שעות שינה ומקצתם משוחחים על מה שכבר עשו ומקצתם מתווכחים על העתיד להתרחש. ראתה וידעה שאת כל מה שהיא רואה עכשיו שוב לא תשכח." ~ עמוד 239.
- "הוא חש אל קצין המבצעים, בחור חסון מרעננה, שאגדות הילכו על אומץ לבו ועל קור רוחו בקרב." ~ על רעננה קצין המבצעים של חטיבת הראל בפלמ"ח. עמוד 242.
- "דבר בחיבוקם לא אמר לה שזוהי פגישתם האחרונה. דבר בנשיקתו לא אמר לה ששוב לא תיגע בו אלא רק בדמיונה ובחלומה. גבו המתרחק, צעדיו החשים אל שער הגן, מעיל הלוחמים הגדול מדי, המרגיז עד דמעות וכמעט מגוחך, היונה הטובה בארץ חבויה בכיסו, ידו האחת מהדקת שלא תיטלטל כשהוא רץ, ידו האחרת אומרת שלום בלי להפנות את הראש – כל אלה הבטיחו שישוב." ~ עמוד 250.
- "'להתראות,' קראה הילדה אל תוך האפלה. מהיכן הדמעה הזאת, הזוחלת על לחיה? עינה הימנית הייתה זאת – דומעת, נעצמת, מגידה בעוורונה עתידות שהמוח לא יודע והלב לא מקבל, קוראת: 'אל תלך!' צועקת: 'לא ולא ולא ולא!' בדרך האחת שעין יודעת לצעוק — בהיקווּת, בגאות, בהגרה." ~ עמוד 251.
- "מדרון טרשי, זיתים ומדרגות אבן, שביל חמורים מתפתל בין חלקות קטנות. הלוחמים עולים בו, כפופים מעט תחת ציודם ונשקם, אבל מהירים מכפי שמשערת העין ושקטים מכפי שמדמה האוזן לקלוט. חגורם מתואם והדוק, ואין בם עייף וכושל, רגליהם כבר בקיאות ורגילות בתנועה לילית בין הסלעים ולא זקוקות למבט העין כדי שלא להינגף." ~ עמוד 253.
- "ואם תשאלי אתי מה הדבר הכי חשוב שלמדתי בבית הספר לרפואה, אני אגיד לך: שאפשר לתקן דברים. לא רק בגוף. אפשר גם בנשמה. אפשר לתקן ולרפוא. בעברית יש גם לרפא וגם לרפוא, לרפוא זה את הנפש, אני חושב, וזה מה שעכשיו אנחנו צריכים לעשות." ~ עמוד 295.
- "להגיד את האמת זה יפה מאוד, אבל לא צריך לעשות מזה הרגל." ~ עמוד 308.
