יחיאל די-נור

יחיאל די-נור (פיינר) (16 במאי 1909 - 17 ביולי 2001) הוא סופר השואה, ידוע בשם העט "ק. צטניק".

"אין זה שם ספרותי. אינני רואה את עצמי כסופר הכותב דברי ספרות. זו כרוניקה מתוך הפלנטה אושוויץ. הייתי שם בערך שנתיים. אין הזמן שם כפי שהוא כאן, על פני כדור הארץ. כל שבר רגע הולך שם על גלגל זמן אחר. ולתושבי פלנטה זו לא היו שֵמות. לא היו להם הורים ולא היו להם ילדים. הם לא לבשו כדרך שלובשים כאן. הם לא נולדו שם ולא הולידו... הם לא חיו לפי החוקים של העולם כאן ולא מתו. השם שלהם היה המספר ק. צטניק." ~ מתוך עדותו במשפט אייכמן, כשנשאל מדוע בחר בשם־העט "ק. צטניק"
"אל המוזלמן צריכים היו לדבר פעמים מספר עד שהגיעו הדברים אל מוחו. אך על לַחמו הוסיף לשמור מכל משמר. תת־ההכרה שלו, זה חוש־הקיום האושוויצי המיוחד קודם הַגיעוֹ לדרגת מוזלמן, היה ער בקרבּו לשמור על מְנת־לַחמו לבל יגנבוהָ. אף כי עדיין לא אכל את מנת־אתמול, ולא יאכלֶנה עוד."
"המוזלמן לא חש עוד רעב ולא יכול לאכול. זהו סימנו המובהק: כשראו אחד נושא איתו שתי מנות־לחם, ידעו כי אסיר זה כבר היה למוזלמן."
"אני נושא את עיני לשמי אושוויץ, באופק ניצבת תמונת – 'שיוויתי' מעין זו המתנוססת מעל כל עמוד תפילה לפני החזן בבית הכנסת... אימה גדולה נופלת עליי, עומד אני בתוך מידחס־השלדים ובוהה אל האותיות י־ה־ו־ה המאירות מתוך ה'שיוויתי', באור שלא מעלמא הדין;... והאותיות יו"ד־ה"א־וי"ו־ה"א מתמזגות ורוחשות, זו בזו, וזו על גבי זו, ואני קורא: 'אלוהים! אלוהים! מי גזר?!' ..."
"איש אינו אוכל את מנתו. לפי שעה אינו אלא מביט אל מנת הלחם ומבטו מתלהט. לכאורה הריהו יכול, לכשירצה, לנגוס מן המנה בשיניו. שלו היא, ויכול הוא לעשות בה כאוות נפשו. אלא שאינו עושה כן. איש אינו עושה כן. לשעבר, בימים הראשונים, נהגו לעשות כן, אך לאחר שתי נגיסות נתעלמה המנה – כטבעת־המופת באגדה – ואיננה. ולהם לא נותר אלא להביט אל האחרים שאינם זללנים כמותם; אל המאושרים שמנתם עדיין שמורה בידם בשלמות. העיניים פרצו מחוריהן בהביטן, הרקות הלמו כפטישים והבטן נתקפלה כאילו תקוע קפיץ פלדה בקרביים המבקש להתכווץ עם שהוא מושך אחריו את המוח שבקודקוד. במרוצת הזמן החכימו ושוב אינם אצים לבלעה אלא זנים בה, קודם כול, את העיניים. משעשעים נפשם במנה כבציפור שעשועים. מניחים אותה על קרשי האצטבה וצופים בה: הנה מונחת לה מנה... אם ארצה, אני שולח ידי – והיא שלי. אין איש יכול למנוע ממני את מנת אושרי." ~ סלמנדרה
"אתה לא יכול לומר שזה עניינו של אלוהים. איני יודע מי זה אלוהים. איני מכיר אותו... זו התורה שלמדתי מהשואה. זהו מוסר ההשכל והלקח. לא שאלוהים יצר את אושוויץ ולא השטן, אלא אנחנו, בני האדם. כשיצאתי מאושוויץ הייתי אדם צעיר ולמדתי כי שני דברים יצר האדם בשנות המלחמה: את פצצת האטום ואת הפניצילין. לא ידעתי מה הקשר בין הפניצילין לאטום – הדברים התרחשו כאן שעה שאני הייתי שם. המוח האנושי הוא מכונה שאי אפשר לתאר אותה והנה היא מגיעה לשלמות, כמו אלוהים הבונה עולמות ומחריבם... נאמר 'ובחרת בחיים', משמעו – פניצילין שמתפקידו להחיות את בני האדם, וישנה גם האצבע היכולה ללחוץ על הכפתור. לא אלוהים מסוגל להחריב את העולם, אלא האדם. והחזרה הכללית הייתה באושוויץ."
"בתרמיל הזיכרונות על כתפי ובמקל תקווה בידיי, יודע אני מהיכן אני בא! ומתוך תקווה וחרדה אני מבקש לדעת לאן אני הולך."