ישי בר

ישי בר (נולד ב־1956), אלוף בצה"ל, מפקד על הגיס המטכ"לי בצה"ל, ומפקד על ההכשרות והקורסים הבכירים בצה"ל. צמח בחטיבת הצנחנים ואת עיקר שירותו הצבאי עשה במערך המילואים. בשנת 2002 שב לקבע ומונה לנשיא בית הדין הצבאי לערעורים. האלוף בר הינו פרופסור למשפטים ודיקאן בית הספר למשפטים במרכז הבינתחומי הרצליה, נשוי ואב לשישה.

האלוף ישי בר

---

• "צה"ל הוא צבא בינוני. נותרו בו עדיין איים קטנים של מצוינות, אבל האיים הללו מוקפים בים גדול של בינוניות." ~ לראש הממשלה, אהוד אולמרט, יום לפני פרוץ מלחמת לבנון השנייה
• "כשירות צבא היבשה משולה לצ'ק ללא כיסוי. מתישהו יגיע הטלפון מהבנק." ~ לראש הממשלה, אהוד אולמרט, יום לפני פרוץ מלחמת לבנון השנייה
• "צה"ל הוא צבא ללא אימונים. זה פטנט עולמי. אולי צריך לדאוג לרשום אותו." ~ לראש הממשלה, אהוד אולמרט, יום לפני פרוץ מלחמת לבנון השנייה
• "החלטנו לדון בסוגיה הנידונה ברגישות הראויה, תוך שנתנו דעתנו לעמדות השונות הרווחות בחברה הישראלית בכלל ובקרב בני משפחת השכול בפרט. הנוסח המוצע על־ידי הועדה מקבע את המרכיבים הדתיים שבטקס (קדיש, תפילת "אל מלא רחמים" ופרק תהילים) ולצד זה מכבד את תרבות הזיכרון החילונית." ~ על הדרך שבה קיבלה הוועדה בראשותו כי יש לשנות את פקודת המטכ"ל ולפתוח את נוסח ה"יזכור" המופיע בפקודת המטכ"ל בקריאה הממלכתית: "יזכור עם ישראל את בניו ובנותיו" (מקור).
• "צבא הוא ארגון כוחני ואלים, לא מלכ"ר וולונטרי. תפקידו, מעצם הגדרתו, הוא לתת ביטחון לאזרחי המדינה. יש לו פלטפורמות אלימות, כלי נשק, אמצעים שתכליתם גם להרוג בשעת הצורך. דווקא בגלל פוטנציאל הכוח, צה"ל השכיל בקוד האתי שלו להפנים את מגבלות הכוח ולקבוע גבול אתי, של כבוד האדם. זו הפנמה שאינה טריוויאלית לצבא. עומדת מאחוריה הבנה עמוקה שקיימת סכנה כי ייעשה בכוח הצבאי שימוש לרעה במסגרת החוק, להפעלת אלימות שנעשית לכאורה ברשות ובסמכות. אפשר להיות, בלשון חז"ל 'נבל ברשות התורה' ולכן, דרוש חסם מוסרי בפני הפעלת הכוח – כבוד האדם, כבוד חיילינו וגם כבוד אויבינו. במובן הזה הדברים קשורים. מי שאינו מפנים כבוד חייליו, לא יפנים את כבוד אויביו." ~ בתשובה לשאלה האם צה"ל הוא הצבא המוסרי ביותר בעולם
• "זו אמירה בעייתית. אי אפשר להוכיח אותה. נכון שהרוב המוחלט של החיילים עומדים בכבוד במבחנים מוסריים קשים. בד בבד, יש, היו ויהיו גם חריגים, כמו בצבאות אחרים שמפעילים כוח בלחימה. המבחן המשמעותי שלנו הוא בטיפול אפקטיבי בחריגים ולא בהפרחת סיסמאות. זה מחייב מערכת שקופה, פתוחה, שחוקרת ובוחנת את עצמה כל הזמן. אפשר היה לצפות שהפרקליטות הצבאית תנחיל לכלל חיילי צה"ל את הצורך בחקירה, בפתיחות ובשקיפות. חבל שהפרקליטות בשנות האלפיים לא שמרה את נורמות החקירה של צה"ל בשנות התשעים. חקירת מצ"ח אינה שוט שמאיימים בו, בוודאי על מי שאין לו מה להסתיר – ולצה"ל, ככלל, אין מה להסתיר. האינטרס המוסרי והמקצועי של צה"ל הוא לחקור. יש קשר בין הזובור בגבעתי, ועוד מקרים של אלימות חיילים כלפי חיילים, לבין הפעילות בשטחים." ~ בתשובה לשאלה האם צה"ל הוא הצבא המוסרי ביותר בעולם
• "מקרה טיפוסי של התפרצות הווירוס הקנאי. נשים שרות בצה"ל עוד מיום הקמתו. מדוע התעוררה בעיה ב־2011? בגלל קנאות דתית שמנסה להשית ערכים שאינם מקובלים על כלל החברה בתוך הצבא הממלכתי. החיילות השרות מופיעות בלבוש הולם והן שרות בדרך כלל שירים שהם נכסי צאן ברזל של התרבות הישראלית. כבודן של הזמרות חשוב מאוד גם מבחינה הלכתית והן אינן מוקצות מבחינת מיאוס. הדרה, מכל סוג, היא חילול השם וביזוי הדת בקרב הציבור הרחב. צדיק באמונתו יחיה, בביתו ובדל"ת אמותיו. בפרהסיה הציבורית מתבקשת פשרה. בהעדרה, לא נוכל לקיים צבא. 'חיילים עם ערכים ישנם בכל המחנות. כבר בלבנון, בשנות השמונים, היו לוחמים שלי שהתייסרו בגלל הצורך לבצע חיפושים בבתי משפחות של חשודים בלילות. חיילים רבים פנו אלי בבקשות לעסוק באבטחה פריפריאלית של אזור המעצר, בלי מגע קרוב עם האזרחים ובעיקר עם ילדיהם הקטנים. כל חייל שבא עם בעיה מצפונית, השתדלתי ללכת לקראתו ככל האפשר, אם זה נבע מקושי אמיתי פנימי שלו. אבל בפרשה של שירת נשים היתה התנהלות של ועד עובדים, של סקטור שמסרב לקבל כקולקטיב את פקודות המפקדים והצבא. מפקד צריך לעשות כל מאמץ, בכפוף לצורך לבצע את משימתו, להיענות לבקשת חייל כל זמן שהיא אישית ולא ציבורית. אבל בקשות סקטוריאליות של קבוצה מאורגנת, של ועדים ומגזרים, אינן קבילות. הן מאיימות על שדרת הפיקוד ומתריסות בפני המפקד. מי שמסרב פקודה בנסיבות כאלה צריך להישלח לכלא." ~ בהקשר לוויכוח על שירת נשים בצה"ל
• "במלחמה אין חובה לחקור כל מקרה מוות באמצעות חקירה פלילית כי התנאים לא מאפשרים זאת. אבל בכל המצבים האחרים, שאינם מלחמה, חייבים לחקור כל תלונה על דבר עבירה ובוודאי כל מקרה מוות. צה"ל התמיד במדיניות זו גם מששככה האש. רק כשמונתה ועדת טירקל הודיע הפצ"ר הקודם לפני כשנה, ערב עדותו בוועדה, על שינוי המדיניות. זו טעות מצערת."
• "באו רבנים והתלוננו על מתקני שירותים ועל שירות הבנות. אמרתי להם שהבנות בצבא עושות עבודת קודש. סמב"ציות ומדריכות שריון שהחליפו בנים, עשו עבודה טובה יותר וגם שיחררו בכך בנים לתפקידי לחימה. התוצאה היא צבא טוב יותר. ככל שנרבה בפתיחת מגוון תפקידים לחיילות כך ייטב לצה"ל. למחרת התקשר אלי אחד הרבנים ואמר: הלכנו לרמטכ"ל להגיד לו שייתן לך דרגת אלוף. אמרתי: אבל אני רק מפקד אוגדה. והוא ענה: בלאו הכי אתה כבר מתפקד כמפקד גיס, גיס חמישי. אתה דתי שמכניס לנו גול עצמי. מובן שלמחרת שוחררתי מהחברות בוועדה. מרבית הרבנים אנשים איכותיים, מסורים וערכיים וטובת המדינה עומדת לנגד עיניהם. זכותם לפעול על פי הבנתם ומצפונם. אבל התערבות הרבנים בצבא פסולה בשני הקשרים. יש רבנים, גם אם מעטים, שאמונתם המשיחית־דתית מעבירה אותם על דעתם ועל דתם. מי שעסק בהתנתקות בהטפה לסירוב פקודה עירב מין בשאינו מינו, ולא הבחין בין עמדתו הדתית לבין אופן מילוי פקודות בצבא" ~ בהקשר לוועדה שקבעה את כללי השילוב הראוי בצה"ל
• "זה היה שנה אחרי יום הכיפורים. ראש הישיבה היה הרב אריה בינה ז"ל. באותה תקופה החלו הפגנות של הימין נגד הנרי קיסינג'ר, 'בעל הגויה' כפי שקרא לו רב ידוע, על רקע הסדרי הביניים בסיני. היו תלמידים בישיבה שביקשו לצאת להפגנות והסתמכו על רבנים ממרכז הרב. הרב בינה דפק על השולחן ואמר: 'רבנים מבינים באיסור והיתר. הם יודעים להגיד מתי תרנגולת כשרה למאכל. הם אינם מבינים בשאלות אסטרטגיות. כאשר רבנים עוסקים בשאלות אסטרטגיות, נגרם חילול השם'. לצערי, הרב בינה צדק אז וצודק שבעתיים היום. אתוס המשיח הוא אתוס מרכזי. כיסופי גאולה, האמונה בביאת המשיח, הם חלק מעקרונות היסוד של היהדות. אבל כשכיסופים אוטופיים קובעים סדר יום ריאלי מדיני, הדעת משתבשת. אצל חלק מהרבנים יש שיח משיחי שאסור שייכנס לשורות הצבא. הסכנה השנייה היא מצד רבנים שקנאותם הדתית מכתיבה להם סדר יום שלא יכול להתיישב עם עצם השירות בצבא. שירות משותף עם חילונים מחייב פשרות. ב־48' היו לפלמ"ח פלוגות דתיות. צה"ל הממלכתי של דוד בן גוריון השכיל עם הקמתו לפרק מסגרות הומוגניות ולקבוע פקודות מטכ"ל המניחות יסוד לצבא אחד, ממלכתי. מטבע הדברים, הפקודות הללו יוצרות רף מינימלי לדו קיום ולשירות משותף. הרב שלמה גורן התפשר על תנאי מינימום של כשרות וקבע שלא יהיה בישול חלבי במטבחים צבאיים. זה רחוק מרחק רב ממודל הכשרות האופטימלי בבתים דתיים רבים, אבל שמירת המינימום ההלכתי מאפשרת קיום משותף. שני הצדדים השכילו להתפשר." ~ בהקשר לשירות דתיים בצה"ל
• "רבנים שבאים עם סדר יום קיצוני כמו בעניין שירת הנשים גורמים נזק כפול לצבא: הם מאיימים על המרכיב המהותי, הממלכתי, של צבא, המשותף לכלל שבטי החברה הישראלית והם קוראים תיגר על מערכת הפיקוד הצבאי. הם אומרים לתלמידיהם במפורש שדברי הרב קודמים לפקודת המפקד. זו אמירה שלא יכולה להתקבל כלגיטימית במערכת צבאית היררכית, שלא סובלת התערבות של קבוצות לחץ מכל סוג שהוא. פקודה בצבא חייבים לקיים, למעט פקודה בלתי חוקית בעליל. הרבנות הצבאית היא היחידה שמוסמכת להשפיע על פקודות הצבא בהקשרים הלכתיים ולכן אסור שמאווייהם וגחמותיהם של הרבנים החיצוניים ישפיעו על סדר יומו של צה"ל. החיבור המסוכן מכל הוא החיבור בין קנאות דתית והזיות משיחיות. זהו חומר נפיץ שכבר עשה בעבר נזקים רבים, חלקם בלתי הפיכים, לעם ישראל." ~ בהקשר לשירות דתיים בצה"ל
• "אם יש סיבה שבגללה השקעתי את מרבית חיי הבוגרים בצה"ל, זה הצורך לקחת חלק פעיל בביטחון ישראל. אבי ז"ל היה הניצול היחיד ממשפחתו והשואה בלי ספק השפיעה עלי ישירות. אבל להשוות את מצבנו ל־1939 זו שגיאה קשה. זה משדר בראש ובראשונה פאניקה וכאילו מדינת ישראל נכשלה בתפקיד ההיסטורי של מתן ביטחון פיזי לתושבי המדינה. ב־39' יהודים ברחו לארצות בטוחות וכולנו יודעים מה קרה למי שלא הצליח לברוח. מי שמשווה את מצב היהודים אז למצבנו היום אומר במשתמע: תברחו מכאן. הספינה טובעת. זו השוואה מופרכת. אמריקה ב־39' נקטה מדיניות בדלנית, שהיו בה גם יסודות אנטישמיים. צרפת ואנגליה מכרו לנאצים מדינות באירופה, בנזיד עדשים. עכשיו, האמריקאים והאירופים לא מוכרים אותנו. להפך, הם מובילים מהלך אמיץ בנחישות מלאה של הנשיא אובמה שלא לאפשר לאיראן להגיע לגרעין. אלה אמירות שישראל צריכה להיות אסירת תודה עליהן, במיוחד כשהן מלוות בסנקציות ממשיות. הלחץ הבינלאומי על איראן אינו מבטיח בהכרח פתרון וייתכן שבסוף יידרש פתרון צבאי. אבל ישראל צריכה לתת עדיפות גבוהה לכך שכל מהלך כזה ייעשה בהסכמה בינלאומית ובקואליציה רחבה ככל האפשר. ההשוואה ל־1939 היסטרית וגם אינה מדויקת מבחינה היסטורית. מאידך, צריך לתת גם מחמאה לדרג המדיני. ההתחייבות של אובמה שארצות הברית לא תסבול ולא תכיל איראן גרעינית היא הישג בלתי רגיל לישראל." ~ בהקשר סוגיית הגרעין האיראני
• "אני סומך על חברי במטכ"ל שיביעו את דעתם המקצועית בכל שאלה, לרבות השאלה האיראנית. אבל לפני זה ראוי שהחברה הישראלית כולה תיקח אחריות רבה יותר על גורלה האסטרטגי של המדינה. שאלות קיומיות כמו מתי יוצאים למלחמה, מהו מרחב הלגיטימציה הפנימית, האם בכלל יש אופציה של מלחמת ברירה, על מה מוכנים להיהרג ובאילו תנאים צריכים להרוג – החברה צריכה לענות עליהן הרבה לפני שהמטכ"ל יידרש להן. אמצעי התקשורת, האקדמיה והחברה בכללותה, חייבים לקחת חלק בדיון האסטרטגי. זה לא יכול להיות מסור רק להחלטתה של שביעייה סודית. בשאלות קיומיות צריך לדון לפני המלחמה ולא לתעל אנרגיות לוועדות חקירה של שש אחרי המלחמה. 'היום הדיון הציבורי בשאלות היסוד האסטרטגיות חסר ולעתים קטסטרופלי, יש אישים בדרג המדיני שצוברים מיילג' פוליטי לצורכי הפריימריז הקרובים, על חשבון שאלות קיומיות למדינה. אזכור השואה והדיון במיצובם של מנהיגינו בהיסטוריה עלולים להשפיע על החלטות אופרטיביות. אני חושש שאמוציות עלולות לגבור על החלטות רציונליות. ההתחשבות היתרה במשק כנפי ההיסטוריה מפריעה לי מאוד. יצחק שמיר, במלחמת המפרץ ב־91', לא התרגש מרוחות המלחמה. כך נוהג מנהיג אמיתי. הרייטינג היחידי הרלוונטי בהקשר של הדיון האיראני הוא מעמדה וביטחונה של מדינת ישראל ולא זה של קברניטיה'." ~ בהקשר סוגיית הגרעין האיראני
• "מאוד חשוב מה הצבא יעשה וכיצד ינהג עכשיו. אם המפקדים ידבקו בעקרונות הממלכתיות, לא יקרה כלום. בכל מקרה שבו הצבא ישיג פשרות מקומיות וילך לקראת קבוצות לחץ דתיות בנסיבות שאינן מצדיקות זאת, ייווצר מדרון חלקלק. אילו הסכמנו שנוסח תפילת ה'יזכור' ישונה ל'יזכור אלוהים ועם ישראל' זו היתה עלולה להיות פשרה מפא"יניקית גרוע." ~ בהקשר לסוגיית תפילת ה"יזכור" בטקסי אזכרה צה"ליים
• "צבא זה ביזנס רציני. אתה עוסק בביטחון המדינה ובחיי אדם. שיווק ביטחון לא דומה לשיווק פאמפרס או מטרנה. אתה צריך לחשוב גם על בניית הרתעה כלפי האויב. מצד שני, אסור לרמות את החברה הישראלית ובעיקר את החיילים בסופרלטיבים על כשירות ומוכנות שאינם הולמים את המציאות. הניסיון מלמד שכל בועה סופה להתפוצץ והפיצוץ הזה, אם חלילה ייגרם ביום פקודה, יהיה מאוד משמעותי, כי הלוחמים ייפגעו ממנו ראשונים. בפרידה מפורום מטכ"ל מדברים בדרך כלל בשבחו של המנוח, הקצין המשתחרר. אני עשיתי דבר שלא ייעשה: דיברתי על כשירות ועל הצורך להתאמן יותר, על הצורך להימנע ממלחמות מיותרות, מלחמות ברירה, על הצורך בחיזוק הערכים. צה"ל לדורותיו התברך בחיילים ומפקדים זוטרים מטובי הנוער הישראלי. ב־73' מי שהציל את המדינה היו הלוחמים בפלוגות ובגדודים ומפקדיהם שבגופם כיפרו על חטאי האלופים. מפקדי הדרג הזוטר והבינוני היו משכמם ומעלה. ב־2006 התגלה הבלוף של חוסר כשירות הלוחמים, חוסר הבנה אופרטיבית של הצבא וחולשה אסטרטגית בממשק שבין הדרג המדיני והצבאי. הרמטכ"ל חלוץ כלל לא התייעץ איתנו, חברי פורום מטכ"ל'. גם ממבצע עופרת יצוקה בעזה, שנתיים וחצי אחר כך, בר רחוק מלהתפעל. 'זה היה מבצע כוחני. לא היתה בו שום הארה אופרטיבית', הוא אומר. 'מבצע מוגבל עם הישגים מוגבלים. בוודאי אי אפשר להצביע עליו כעל נקודת מפנה בשיקום הצבא. אל תטעה. צה"ל הוא צבא טוב. יש לנו צבא חזק ואיכותי. החיילים הצעירים שלנו ומפקדיהם הם נכס נפלא. החובה היא לייצר לחיילים הללו תנאים ראויים שיכינו אותם ליום פקודה. זו חובתנו, המפקדים הבכירים – ולא תמיד עמדנו בה."
• "כשהייתי מפקד קורס מ"פים ומג"דים, הרמטכ"ל אז שאול מופז בא לבקר. סיפרתי לו שאיכות הדיונים אצל המ"פים יותר טובה מאשר אצל המג"דים. הוא שאל איך זה יכול להיות. אמרתי שהם עדיין סוסי פרא צעירים, שלא הפנימו את עקרונות הקונפורמיזם המקובל בצבא. המ"פים הצעירים ביטאו קו אמיץ, עצמאי. בכיתות המג"דים שמעתי יותר את הדעות המקובלות, את המיינסטרים. אין לי ממצאים אמפיריים, אבל בלי ספק הטיעון של אבולעפיה נכון בחלקו. במיוחד בצבא שאינו נמצא כל הזמן במלחמה ומפקדיו אינם נבחנים בקרב ולכן קידומם מושפע, במידה רבה, מחוות דעת מפקדיהם הישירים, יש נטייה אנושית לרצות את הדרג הבכיר. יהיה מי שיאמר שהקונפורמיזם משתלט. חלק מאיתנו יקראו לזה אופורטוניזם."
• "כשירות הצבא השתפרה מאז 2006. המגמה השתנתה, אבל התוצאה רחוקה עדיין מלהיות אופטימלית. יחידה צבאית, גם במילואים, צריכה להתאמן באופן סדיר, אימון אינטנסיבי, לפחות פעם בשנה. זה המינימום הנדרש. נהגנו להתאמן כך בשנות השמונים ומאז ישנה נסיגה משמעותית. לא הגענו כיום למצב סביר של כשירות. איום הקיצוצים רק מחמיר את המצב'. כמו באביב 2006, גם מערכת הבחירות המתקרבת תעמוד בסימן של דרישות לשינויים חברתיים, שחלקם אמור להיות ממומן מהנתח הגדול ביותר בתקציב המדינה, תקציב הביטחון. גם כאן, מסרב בר להצטרף למקהלה הכללית. 'הצבא במידה מסוימת חוטא בכך שאינו מבין את תפקידו – והדרג המדיני חוטא שבעתיים', הוא טוען. 'הצבא לא מפנים שחובתו, חובת המינימום כלפי חייליו, לצייד את החיילים בציוד סביר ולתת להם את האימון המתאים. תקציב הצבא נשלט על ידי הדרג המדיני ומנוהל באופן שיוצר מצב פרדוקסלי. המדינה לא ממלאת את חובתה. היא צריכה להגדיר את הסיכונים האסטרטגיים שבהתאם להם צה"ל צריך להיערך, ולתעדף אותם. קשה לי לשמוע את הדוקטור לפילוסופיה יובל שטייניץ, שמבין בלוגיקה, אומר משפטים כמו 'מעולם לא היה תקציב הביטחון כל כך גבוה'. השאלה אינה הסכום המוחלט של התקציב, אלא המקורות והשימושים. כנגד איזה איומים על הצבא להיערך."
• "ראש אמ"ן דיבר באחרונה על כמאתיים אלף טילים ורקטות שמכוונים לעורף הישראלי. אני שומע את השר להגנת העורף קובע נחרצות שיש כשלים ופערים בהיערכות העורף. הכשל הזה מונח לפתחו של מי? אני לא מומחה גדול לעורף, אבל אם זה איום ממשי, נא להיערך בהתאם. אם הדרג המדיני קובע שהעורף מאוים, הוא צריך לתקצב את מרכיבי המענה הסביר בעיניו. ההתחמקות של הדרג המדיני מעידה על חוסר הפנמה והבנה של יחסיו עם הצבא. אי אפשר לומר: 'נתנו הרבה כסף' בלי להתייחס לצרכים שעבורם נדרשים המשאבים. הכשל השני של הדרג המדיני טמון בכך שהוא משאיר לצבא יותר מדי חופש פעולה באשר לבניית הכוח בטווח הארוך. הדרג המדיני אינו מעורב מספיק ולכן גם לא מחויב לתהליך."
• "השאלה אם לקנות מטוס במאה מיליון דולר אינה רק שאלה צבאית. דרג מדיני צריך לעסוק בשאלה אם למדינת ישראל יש משאבים לקניית המטוס, אם לרכוש טנקים מסוג מרכבה סימן ארבע ונגמ"שי נמ"ר. אלה פרויקטים שעולים מיליארדים רבים. כיום הצבא מציג את העדפותיו לדרג המדיני שמאשר אותן, כמעט באופן אוטומטי, כיוון שאין לו כלים לבחון באופן ביקורתי את העדפות הצבא. צה"ל, מבחינתו, לא אשם. הצבא הוא כמו ילד בחנות צעצועים שרוצה את הצעצוע הכי טוב שיש על המדף. אבל צריך גם מבוגר אחראי, מישהו שיאמר לילד מה מקבלים השנה ומה לא. הדרג המדיני מתחמק מקביעת סדרי העדיפויות ומשמש כמעט חותמת גומי לתוכניות הרכש. התוצאה הרסנית לצה"ל, כי בסוף, כשמגיע רגע הקיצוצים – ובמדינה דמוקרטית אין ספק שזכות הדרג המדיני לקצץ בתקציב – אין לצה"ל כסף להתאמן, כי מרבית התקציב כבר שועבדה מזמן, באישור הדרג המדיני, להצטיידות ארוכת טווח. לכך מצטרפת אשמת הצבא: זה שנים רבות הוא אינו מפנים במידה הראויה את חשיבות האימונים במונחים של כשירות ובניין כוח. אימון יחידות בצבא אינו בזבוז, אלא השקעה. יחידה מאומנת כהלכה עם ציוד סביר תבצע את משימותיה בצורה טובה מאוד בהשוואה ליחידה עתירת אמצעי לחימה שאינה מאומנת. צה"ל טועה באיזון הפנימי של המשוואה. זו לא בושה להיות עני. תחשוב על שתי משפחות עניות: אחת משקיעה את מעט כספה רק בספרי לימוד, בחינוך, בביגוד סביר ובבריאות. השנייה משקיעה בטלוויזיות ארבעים ושניים אינץ' ובגאדג'טים. לצה"ל אסור להידמות למשפחה השנייה. טנקיסט במרכבה משוכללת שאין לו די זמן להתאמן על הטנק לא יוכל, ביום פקודה, לנצל את יתרונותיו'."
• "המותג ציונות דתית הוא בלוף. זה מותג מניפולטיבי. משתמשים בו בשמאל ובימין משיקולים אינטרסנטיים, כל מחנה לצרכיו. מבחינה מהותית, הציונות הדתית הטרוגנית, כמו החברה החילונית. ישנן פנים רבות לחובשי כיפות'."
• "לדעתי זו דוגמה יוצאת דופן לכוחות חיוביים שיש בחברה הישראלית', הוא אומר. 'הקמנו אותו מאפס. כשיצאנו לדרך, מיד אחרי המלחמה בלבנון, נאמר לי שהקמת הגיס תיקח שלוש שנים. בפועל, הגיס הוקם וקיבל אחריות מבצעית כעבור שמונה חודשים. אנשים מבוגרים, חלקם בכירים מאוד, התגייסו חזרה לשירות מילואים ולצדם קצינים צעירים, תוך נכונות בלתי מוגבלת לתרום ולסייע לביטחון המדינה. הגיס גיבש תפיסה אופרטיבית ללבנון ובוודאי שיהיה לה ערך מוסף אם נידרש לכך. בניגוד ל־2006, יש היום תפיסה כוללת ומלאה באשר ללחימה במרחב לבנון."

נאמר עליו

• "אבל דווקא איש המילואים הבכיר ביותר בצבא לא מתפעל מהחוק החדש. זהו האלוף ישי בר, כיום נשיא בית הדין הצבאי לערעורים. בר ונייגר מיודדים; יחד שירתו כמ"פים בחטיבת הצנחנים הסדירה בסוף שנות השבעים (נייגר ואחרים מתארים את בר כמ"פ המצטיין של החטיבה באותן שנים), יחד עזבו את הצבא כדי ללמוד משפטים ובהמשך שימשו במקביל, כמפקדי חטיבות צנחנים במילואים. בר אף היה המילואימניק היחיד ששימש כמפקד אוגדה, בטרם נענה להצעת מופז לחזור לשירות קבע, כשופט. בפורומים פנימיים בצבא מזהיר בר כי הירידה המתמשכת ברמתו המקצועית של מערך המילואים מאיימת להפוך אותו למיליציה וכי הרפורמה לא תצליח לעצור את התהליך. את חגיגות יום ההוקרה, העיר, מוטב היה לערוך בגבעות של צאלים במקום בכנסת ובערבי הצדעה בתיאטרון הקמארי ודומיו." ~ מתוך כתבה ב"הארץ"
• "תא"ל ישי בר, מפקד אוגדה מרחבית במילואים ומרצה בפקולטה למשפטים באוניברסיטה העברית, אומר שצריך לגלות סובלנות כלפי פציפיסטים וצריך לספק להם חלופות לשירות. הסרבנות כפי שהיא מתבטאת במכתב הקצינים מחייבת, לדעתו, דיאלוג אתם. הוא מסכים עם האלוף אלמוג כי 'הסרבנים הם אנשים טובים ביסודם. אסור להכריז עליהם אויב. הצבא צריך לעשות כל מאמץ כדי לקיים אתם דיאלוג', ורק בשוליים להפעיל את נשק הענישה." ~ (מקור)
• "בר גדל בירושלים, שבה הוא מתגורר עד היום. הוא נשוי לחגית, העוסקת בטיפול זוגי ומשפחתי. לזוג שישה ילדים, שלושה בנים ושלוש בנות. ארבעת הגדולים יותר (בת ושלושה בנים, שהצעיר בהם עודנו בשירות חובה) שירתו כולם בצנחנים. אלוף־משנה (מיל') אריה נייגר, שהיה מ"פ במקביל לבר בחטיבת הצנחנים הסדירה באמצע שנות השבעים, אומר שבר היה המ"פ הבולט בחטיבה באותה תקופה, אבל החליט להשתחרר ולצאת ללמוד משפטים. 'ב־76' היינו יחד בקורס לוחמה זעירה, הכשרה בת שלושה שבועות שהחטיבה עשתה לקצינים צעירים, שהתחילה בתל נוף והסתיימה, בלי שתיכננו מראש, בהשתתפותנו במבצע אנטבה', נזכר נייגר. 'יצאנו כל יום לניווטי בדד וישי תמיד היה מגיע בין הראשונים. באחד הערבים כמה מהקצינים סיפרו שיש במושב סמוך כרם עם ענבים טעימים במיוחד. למחרת, כולם חוזרים מהניווט וישי מגיע אחרון, כמה שעות אחרי כולם. שאלנו אותו: איפה היית? והוא אמר: רציתי לאכול מהענבים שכולם מדברים עליהם. שאלנו, מה פתאום לוקח ארבע שעות לאכול והוא ענה: לא, לקח לי ארבע שעות למצוא את בעל הכרם ולבקש ממנו רשות. זה נשמע טוב מכדי להיות אמיתי, אבל הסיפור אמיתי לגמרי. הייתי שם'."
• "במידה מסוימת יש כאן פספוס כפול. אין ספק שהוא עשוי מחומר לבית המשפט העליון וגם מחומר של אלוף פיקוד. הוא פסח על שתי הסעיפים, נע כל הזמן בין המסלול המקצועי למחויבות למדינה. פעם שאלתי אותו מדוע הוא כל הזמן מדלג בין שתי הקריירות והוא אמר: אתה מכיר אותי. אני לא יכול לשבת דקה במקום אחד." ~ אל"מ אריה נייגר
• "ישי הוא לא מפקד קונבנציונלי. בדיוק משום כך הרבה מפקדים קונבנציונליים לא יודעים איך לאכול אותו. הצבא היה מרוויח אילו היו לו בכל מפקדה כמה קצינים כמו בר. הוא חושב אחרת, נקי וצלול. מה שהכי חשוב הוא שיש לו אומץ, לא רק אומץ להסתער, אלא גם אומץ לחשוב ולומר ההפך מאחרים. ובניגוד לאחרים הוא לא שולף, אלא מציג משנה סדורה. ראינו את זה גם כשעלו בגיס היבטים משפטיים של הפעילות בלבנון. כשהוא הזכיר את דו"ח גולדסטון, זו לא היתה שאלה של מה יגידו בחו"ל, אלא מה ההשלכות המהותיות על צה"ל בסיבוב הלחימה הבא." ~ תא"ל (מיל') יעקב זיגדון

קישורים חיצוניים

ערך בוויקיפדיה: ישי בר

תמונות ומדיה בוויקישיתוף: ישי בר