כל הפחדים כולם

כל הפחדים כולם (באנגלית: The Sum of All Fears) הוא ספר מתח מאת טום קלנסי שיצא לאור ב־1991 ותורגם לעברית ב־1992. הספר עובד לסרט קולנוע ב־2002.

"כאשר מדובר באומה שמטרתם הנכספת של אויביה היא לא פחות מחיסולה הסופי, אין אמצעי התגוננות שאפשר לראות אותו כקיצוני."
"תשמע, ג'ק, ראינו את התיק שלך. גם הבוס ראה אותו. כמעט גרמתי לו לכבד אותך. שני עיטורי כוכב המודיעין, העסק הזה עם הצוללת, ובאלוהים, הדבר הזה עם גרסימוב. שמעתי שמים שקטים חודרים עמוק, בחור, אבל מעולם לא לעומק כזה. אין פלא שאל טרנט חושב שאתה פיקח כל־כך." ~ עמוד 22
"האלוף אברהם בן-יעקב היה האדם המקביל בתפקידו לראיין ב'מוסד', עוזר למנהל הסוכנות הישראלית למודיעין־חוץ. אבי, אחד השחקנים הרציניים במקצוע המודיעין, היה קצין בצבא קבע עד שנת 1968, צנחן בעל ניסיון רב במבצעים מיוחדים שאומן בידי רפי איתן והובא לתוך החבורה. דרכו הצטלבה בזו של ראיין חצי־תריסר פעמים בשנים האחרונות, אבל תמיד בוושינגטון. ראיין חש יראת־כבוד רבה ביותר לבן-יעקב כמקצוען. הוא לא היה בטוח מה דעתו של אבי עליו. האלוף בן-יעקב היה מוצלח מאוד בהסתרת מחשבותיו ורגשותיו." ~ עמודים 92–93
"בן-יעקב פנה להתמודד במבטי עיניים עם מפקדו לשעבר. 'רפי, תמיד היית בכיר ממני בדרגה, אבל גם אני הרגתי כמה מהאויבים ואתה יודע זאת היטב.' אבי השתהה לרגע כדי להניח לדבריו לשקוע על השולחן. כאשר המשיך, היה קולו שקט, שקול וענייני בעודו מניח להיגיון להתגבר על רגשות חזקים לא פחות מאלה של מנדל. 'היחידות הצבאיות האמריקניות מייצגות מחויבות רצינית. אנחנו מדברים על גידול של עשרים וחמישה אחוזים בכוח ההלם של חיל האוויר שלנו, ויחידת הטנקים הזאת יותר מהחטיבה החזקה ביותר שלנו. יתר על כן, אינני רואה איך יוכלו אי־פעם לסגת מהמחויבות הזאת. כדי שזה יקרה – ידידנו באמריקה לא ייתנו לזה לקרות לעולם'." ~ עמודים 135–136
"הוא נלחם – הוא הרג – כדי להגן על משפחתו. אולי אין הדבר לרוחה של אליוט, אבל ברגעים שקטים כמו זה שזכר ג'ק את הפעמים האלה בחיוך דק, עצוב. פחות ממאתיים מטרים מהמקום בו ישב עכשיו, הוא נקב את חזהו של טרוריסט בשלושה כדורים, בקור־רוח וביעילות – בול במטרה! – והוכיח שהיה טעם בכל הדברים שלימדו אותו בקוונטיקו. העובדה שליבו פעם באותו רגע בקצב של אלף פעימות בשנייה, שהוא היה קרוב להרטיב את מכנסיו, שהיה עליו לבלוע את הקיא שעלה בגרונו, כל אלה היו דברים קטנים. הוא עשה את מה שהיה חייב להיעשות, ובזכות זה אשתו וילדיו חיים. הוא גבר שהוכיח את גבריותו בכל דרך אפשרית – רכש את לבה של נערה נפלאה ונשא אותה לאשה, הוליד שני ילדים שהם מתנת־האל, הגן על כולם במיומנות ובאומץ. בכל פעם שהגורל הציב בפניו את אתגריו, יצא ג'ק לקראתם ועשה את מלאכתו." ~ עמודים 343–344
"לפי דברי ה־NORAD, מתקן גרעיני התפוצץ זה עתה בדנוור." ~ עמוד 647
" 'מה שאתה כמעט הנחת להם לעשות!' ראיין נעץ אצבע בחזהו של הנשיא. 'אתה האיש שירד מהפסים! אתה האיש שהביא אותנו עד לסף – ועכשיו הסיבה האמיתית בגללה אתה מוכן לטבוח עיר שלמה היא מפני שאתה מטורף מזעם, מפני שגאוותך נפגעה ואתה רוצה לגמול מידה כנגד מידה. אתה רוצה להראות להם שאיש אינו יכול להגיד לך מה לעשות! זו הסיבה, נכון? נכון?' פאולר החוויר. ראיין הנמיך את קולו. 'יש צורך בסיבה יותר טובה בכדי להרוג בני־אדם. אני יודע. אני הייתי חייב לעשות זאת. אני אכן הרגתי בני־אדם. אתה רוצה שהאיש הזה ייהרג, אנחנו יכולים לעשות זאת, אבל אינני הולך לעזור לך להרוג עוד מאה אלף רק כדי לחסל את האיש שאותו אתה רוצה.' ראיין פסע לאחור. הוא הטיל את כרטיס הזיהוי שלו על השולחן ויצא מהחדר." ~ עמוד 793
" 'כזאב על העדר'. בבואם לתאר ההתקפה הסורית על רמת־הגולן הישראלית בשעה 14:00 בשבת, 6 באוקטובר 1973, נזכרו רוב הפרשנים, אוטומטית, בשורה מפורסמת זו משירו של הלורד ביירון. אפשר גם להניח כי שורה זו בדיוק עלתה במחשבתם של אלה מהמפקדים הסוריים שהיו בעלי נטייה ספרותית, כאשר ליטשו את הפרטים האחרונים בתוכניות המבצעיות העתידות להעמיד מול הישראלים טנקים ותותחים במספר רב יותר מזה שמפקדי השריון המהוללים של היטלר היו מסוגלים לחלום עליו. אבל הכבשים שאותן מצא הצבא הסורי באותו יום באוקטובר היו דומות יותר לאיילים גדולי־קרניים בייחום הסתיו מאשר לכבשים המבויתות אותן ניתן למצוא בשירה הפסטורלית. שתי החטיבות הישראליות שנמצאו בגולן, נחותות מהסורים מבחינה מספרית בשיעור של אחת מול תשע, היו עוצבות עילית." ~ על קרבות הבלימה במלחמת יום הכיפורים, עמוד 11
"חטיבה שבע החזיקה בצפון־הגולן וכמעט לא נהדפה לאחור, בהקימה מערכת־הגנה שהיוותה איזון עדין בין נוקשות וגמישות. מוצבים בודדים נאחזו בקרקע בעיקשות, כשהם מתעלים את החדירות הסוריות לתוך מעברי־הרים סלעיים, שבהם יכלו לפגוע בהן קבוצות ניידות של טנקים ישראלים שהמתינו מאחורי הקו הסגול. כאשר החלו התגבורות להגיע ביום השני, עדיין שלטו הישראלים במצב – בקושי. בסוף היום הרביעי, היה צבא הטנקים הסורי שהסתער על חטיבה שבע מוטל לפניה כחורבה מעלה־עשן." ~ על קרבות הבלימה במלחמת יום הכיפורים, עמוד 11
"חטיבת 'ברק' החזיקה בדרום־הרמה והייתה בת־מזל פחות. כאן היו פני הקרקע מתאימים פחות פחות להגנה, ונראה שכאן גם הייתה המנהיגות הקרבית הסורית טובה יותר. בתוך שעות נשברה חטיבת 'ברק' לכמה חלקים. אף־על־פי שבהמשך הלחימה התברר שכל אחד מהחלקים הללו היה מסוכן לסורים כקן של צפעונים, מיהרו ראשי־החץ הסוריים לנצל את הפערים ולדהור לעבר יעדם האסטרטגי, הכנרת. המצב שהתפתח בשלושים ושש שעות היה , כפי שהתברר, המבחן החמור ביותר לכוחה הצבאי של ישראל מאז 1948." ~ על קרבות הבלימה במלחמת יום הכיפורים, עמוד 12
"כוחות תגבורת החלו להגיע ביום השני. את אלה היה צריך לזרוק לאזור הלחימה טיפין־טיפין – לסתום חורים, לחסום כבישים, אפילו לצרף זו לזו יחידות שנשברו בלחץ הקרב הנואש ואשר, לראשונה בתולדותיה של מדינת ישראל, נטשו את שדה־הקרב לפני הערבים המתקדמים. רק ביום השלישי היו הישראלים מסוגלים לרכז את אגרוף השריון שלהם, לאגוף, ואחר־כך למחוץ, את החדירות הסוריות העמוקות. המעבר לפעולות התקפיות בא ללא פסק־זמן. הסורים נזרקו לאחור לעבר בירתם בהתקפת־נגד נזעמת, ונטשו שדה־קרב זרוע טנקים שרופים ובני־אדם מרוסקים. בסוף אותו יום שמעו חיילי חטיבות 'ברק' ושבע במכשירי הרדיו שלהם שדר שהועבר מהפיקוד העליון של צבא ההגנה לישראל: 'אתם הצלתם את עם ישראל'. ואכן, את זאת עשו." ~ על קרבות הבלימה במלחמת יום הכיפורים, עמוד 12
"אבל מחוץ לישראל, פרט לאותם בתי־ספר שבהם לומדים את אומנות המלחמה, קרה דבר מוזר: קרב הגבורה הזה נשכח. כמו במלחמת ששת הימים של שנת 1967, המבצעים המהירים יותר שנערכו בסיני היו אלה שעוררו את התרגשותו והערצתו של העולם: צליחת תעלת סואץ, הקרב בחווה 'הסינית', כיתור הארמייה השלישית המצרית – זאת למרות ההשלכות המפחידות של הלחימה ברמת־הגולן, שהייתה קרובה הרבה יותר לבית. עם זאת, חיילי שתי החטיבות הללו שנותרו בחיים ידעו מה היה טיבו של המעשה שעשו, וקציניהן יכלו ליהנות מהידיעה כי בין חיילים מקצועיים, המכירים את מידת המיומנות ואומץ־הלב הכרוכה בעמידה כזאת, ייזכר קרב הגולן שלהם בשורה אחת עם קרבות התרמופילים, בסטון וגלוסטר היל." ~ על קרבות הבלימה במלחמת יום הכיפורים, עמוד 12
"עבדתי אתם פעם או פעמיים – טוב, יותר מזה, דוק, בעיקר בלבנון. אנשי המודיעין שלהם מקצוענים אמיתיים, ממזרים מנופחים, יהירים, אבל לאלה שפגשתי היו סיבות טובות להיות מנופחים. מנטליות של מבצר, משהו כמו – מנטליות של אנחנו־מול־הם, אתה מבין? אפשר להבין את זה." ~ קלארק מתאר את אנשי הביון הישראלים, עמוד 144