לו הייתי פיראט, זיכרונות
לו הייתי פיראט, זיכרונות הוא ספר אוטוביוגרפי מאת ירון לונדון שיצא לאור ב־2014.
- "רחוב דיזנגוף הוא נוף ילדותי. בין שנות השלושים לשנות השישים של המאה הקודמת שכנה האמנות הישראלית על גדתו המערבית."
- "לא אזילת חיי מכאיבה ואף לא הגעגועים, אלא טיבו המטריד של זיכרוני, שהוא כזיכרונו של אדריכל רשלן הבונה ארמונות של מושגים והכללות, אך מפקיר את רשימת החומרים והכמויות."
- "מעולם לא תמכתי את זיכרוני החלש במסמכים, מכתבים, תצלומים וכיוצא באלה קביים של זיכרון, כי אלה לא נחשבו בעיניי, כי מתישהו לקיתי במחלת ההמשגה החוצצת בין הלוקה בה לבין המציאות כהווייתה."
- "במהלך חיי התעטף הפחדמוות בקליפה של סקרנות משועשעת. אני בודק את תהליכי הכיליון, ובעיקר את כיליוני שלי, כמי שעומד מחוץ לעצמו. עירור הזיכרון והעלאתו על הכתב, מאמץ ההנצחה העצמית שפיתוייו הנלוזים די פשוטים לפענוח, מביכים אותי כפי שהם מפתים אותי."
- "לא רק שלא הבנו כי הנה, ממש כאן, מתחוללת מהפכה, המשנה כליל את פני החברה הישראלית, אלא שלא ראינו, ממש לא ראינו, את האנשים האלה. עבורנו הייתה המעברה ארץ לא נודעת, פראית ומסוכנת, ורק הנועזים שבתלמידים היו מסיירים בה."
- "השליטה בזמנו של הזולת היא אחד מסימני המדרג המעמדי: הזוטר ממתין לבכיר. אני לא מניח לאיש להמתין לי."
- "הצעתי תוכנית על ספרים וסופרים ובשום אופן לא על ספרות. דיון על ספרות סב על ה'איך', על מבנה וסגנון, ואילו שיחה על ספרים היא, בפשטות, 'על מה הסיפור'. רוב הסופרים הם דברנים טובים, מחוננים באישיות כובשת ותכופות גם בביוגרפיה יוצאת דופן."
- "את הסתירה בין קוצר רוחי ובין יכולתי להאזין מיישב ההסבר שלהלן: אני בעל קשב אינסטרומנטלי. יכולתי המוגבלת להקשיב לבני שיחי מגויסת לתכליותיי. אני לא מוכשר ל'סמול טוק', לחילופי הגאים שתכליתם היא ליצור אקלים חברתי נוח. איני מנדב קשב, אלא סוחר בו."
- "ניתחתי את ההתקפות על אישיותי ומצאתי שפרצופי העגלגל הולם את מי שלא סבל ממאומה, שפתי העשירה נתפסת כהתנשאות (ולא כך הוא כשאתה מדבר עם אנשים דלי דיבור?), הצינה הנודפת ממני מתפרשת בהיעדר אמפתיה, האתיאיזם הנחרץ שבו אני מחזיק מתורגם לשנאת ישראל, הרציונליות המדריכה אותי רומזת על אדם הבז לכשלי החשיבה של זולתו, הספקנות המלווה אותי גוררת האשמה בניהיליזם וסלידתי מסנטימנטליות היא אות לעקרות הרגש."
- "ילדיי, בנימה שאני משתדל לגלות בה קורטוב של חיבה מלגלגים על נטייתי להשתלט על השיחה ולהעלים אוזן מדבריהם. תכופות במפגשי משפחה, בשעה שאני מנסה להרחיב את דעתם כזקן ובקי, אני קולט את חילופי מבטיהם האומרים: 'נו, מתי הוא יפסיק לזיין את השכל וייתן למישהו מלבדו לפתוח את הפה? ' .לפעמים הם נזכרים בחלחלה כי כאשר התקשו בשיעורי הבית ופנו אלי לעזרה, קיבלו הרצאה ארוכה והפנייה לכוננית הספרים, במקום שייענו בתשובה קצרה שתפטור אותם ממאמץ. למזלי, למזלם, צוידו ארבעתם בחוש הומור משובח, תכונה המסייעת להם לשאת באורך רוח את פגמיי שהכבידו עליהם בילדותם ומציקים להם מעט גם בבגרותם. בשנים האחרונות, לאחר שהתגלה שאנשים לא מעטים נמצאים על הרצף האוטיסטי, החליטו בנותיי לסווג את הליקוי שלי כאספרגר בדרגת חומרה בינונית ולפטור אותי מאחריות."
- "הוא היה אדם מוכשר ומשכיל, אבל לא חונן בתכונתו המובהקת של אינטלקטואל – הספקנות." ~ על טומי לפיד
- "לא הצלחתי לפענח את צופן ההתנהגות בארגון הזה (ידיעות אחרונות) וחשתי ככורה המנפק למעסיקיו סאת מילים קצובה ואינו יודע להעריך אם שכרו נמוך מדי או מופרז בגובהו, ומתוך שאינו יודע הוא חושש פן מעסיקיו עושים עימו חסד ועליו להגביר את מאמציו כדי לפצותם על חסדם."
- "רבבות מילים כתבתי ואיני מסוגל להעריך את טיב חיבוריי ואת עוביו של המשקע שהותרתי בדעתו של ציבור הקוראים."
- "לעתים מעוררות רשימותיי תגובות ואמצעי התקשורת האלקטרוניים, הרדיו והטלוויזיה, מזמינים אותי לוויכוחים עם בעלי דעות מנוגדות והרי זו עדות לכך שרשימותיי נקראות."
- "רוב הסרטים התיעודיים הטובים מבוססים על השתנותן המפתיעה של הדמויות העומדות במרכזם, או על התקלפותן ההדרגתית מן הקליפות שהעטו על עצמן. החיפוש אחר גיבורים קולנועיים הוא תהליך מפרך, כי אנשים שובי לב ההולמים את התביעה הזאת אינם שכיחים. אני חסכתי מעצמי את החיפוש אחר גיבורים, ובכל עשרות הסרטים התיעודיים שביימתי או יזמתי אין גיבור זולתי. אני הוא הנודד המשתאה, אני הוא הנחשף ומשתנה, ובמוצהר – אני הוא פרשנה של המציאות."
נאמר עליו
עריכה- "ירון לונדון מספר בגילוי לב מפתיע, בהומור עצמי ובאירוניה, בשפה עשירה שאפשר רק להתקנא בה, על עצמו, על האנשים שהשפיעו על חייו ועל המדינה שצמחה יחד עמו." ~ יונה דורון
- "הספר הזה הוא ספר מרתק בחלקיו הגדולים, סדרה של שמות – חלקם של אנשים ידועים, חלקם של אנשים לא ידועים – ואירועים נוצצים ביפי תיאורם בתוך לשונו המצליפה של לונדון." ~ יצחק לאור