מומו

מומו הוא ספר מאת מיכאל אנדה, שיצא לאור בגרמניה בשנת 1973. שמו המלא: "מומו, או הסיפור המוזר על גונבי זמן ועל הילדה שהחזירה לאנשים את הזמן הגנוב" (בגרמנית: MOMO oder Die seltsame Geschichte von den Zeit-Dieben und von dem Kind, das den Menschen die gestohlene Zeit zurückbrachte).

מומו הוא שמה של גיבורת הסיפור לילדים, שמבעד לעלילתו משתקפת ביקורת על החברה המודרנית. בעברית יצא הספר לאור בשנת 1983, בסדרת "מרגנית" של הוצאת "זמורה ביתן מודן", בתרגום מאת חנה טויכסלר.

"מה שהיטיבה מומו לדעת מאין־כמוה היה להקשיב. אפשר שיאמרו אחדים מקוראינו: הלא אין בזה שום דבר מיוחד; הן כל אחד יודע להקשיב!
אבל טעות בידם. להקשיב באמת יודעים מעטים שבמעטים. וכוחה של מומו בהקשבה היה אכן יחיד במינו.
היא ידעה להקשיב כך, שבני־אדם שוטים העלו פתאום בדעתם מחשבות נבונות מאוד. ולא מפני שאמרה או שאלה איזה דבר, שהביא את בן־שיחה לידי מחשבות כאלה. לא, היא אך ישבה ופשוט הקשיבה, בכל תשומת־הלב ובמלוא־ההשתתפות. בתוך כך הסתכלה בדובר אליה בעיניה הגדולות והכהות, ואז הרגיש אותו אדם, להפתעתו, כי הנה צצות במוחו מחשבות, שלא שיער כלל שהן צפונות בו.
מומו הקשיבה כך, שאובדי עצות או הססנים ידעו לפתע בדיוק נמרץ מה רצונם. ביישנים וחיישנים מצאו בלבם הרגשת חירות ואומץ. אומללים ומדוכדכי־נפש מצאו בטחון ושמחה. ואם היה מישהו סבור שכל חייו הוחמצו ואין להם שום טעם ותכלית, והוא עצמו רק אחד בין מיליונים, אחד כזה שאינו מעלה ואינו מוריד, ואפשר על־נקלה להחליפו באחר כמו שמחליפים קדרה שבורה – והלך האיש וסיפר כל זאת למומו הקטנה, כי אז, בעודו מדבר, נתחוור לו באורח־פלא שכל מחשבתו זו בטעות יסודה, שהוא, כמות שהוא, קיים בין בני־האדם אך פעם אחת, ואין מי שישווה לו בדיוק, ושעל־כן הוא חשוב לעולם בדרכו המיוחדת." ~ עמוד 16
"מומו הקשיבה לכולם, לכלבים ולחתולים, לצרצרים ולצבים. ואף הקשיבה לגשם ולרוח בעצים. והכול היה דובב אליה לפי דרכו.
לפעמים, לעת ערב, אחרי שכל ידידיה הלכו איש איש לביתו, נשארה עוד יושבת זמן רב, יחידה לנפשה בחוג־האבן של האמפיתיאטרון העתיק שמעליו נתקמרה כיפת־השמים על כוכביה הנוצצים, ופשוט האזינה לדממה הגדולה.
אותה שעה דומה היה עליה כי יושבת היא בתוך קונכיה גדולה כשאוזנה כרויה אל עולם הכוכבים. ודומה היה שהיא שומעת מוזיקה חרישית ואדירה כאחת, הנוגעת בלבה נגיעה מופלאה." ~ עמודים 20 - 21
"גם מי שידידיו רבים מאוד, הלוא יש לו ביניהם אחדים, מועטים, שהם קרובים ללבו קירבה מיוחדת וחביבים עליו מכל האחרים." ~ עמוד 31
"היא ידעה, שהוא מתמהמה כל־כך בתשובה כדי שלא לומר אף פעם דבר שאינו אמת. מפני שלפי דעתו באו כל האסונות לעולם מן השקרים המרובים – משקרים מכוונים, הנאמרים במזיד, אך גם משקרים של שגגה, המתהווים רק מתוך חיפזון ואי־דיוק." ~ עמוד 32
"ומה זה משנה אם כתובים הדברים באיזה ספר מלומד או לא? ומנין לכם, כי מה שמסופר בספרים המלומדים אינו בדוי גם הוא, אלא שהיום אולי אין עוד מי שידע זאת?" ~ עמוד 34
"כידוע לכול, יש ששעה אחת ויחידה נראית בעינינו כנצח, ולעומת זאת אפשר ששעה אחת תחלוף כהרף־עין. הלא זה תלוי בחוויות שחווית בתוך אותה שעה. כי זמן הוא חיים. והחיים שוכנים בלב." ~ עמוד 49
" 'כל חיי הוחמצו,' חשב מר פוסי, 'מי אני בסך־הכול? ספר קטן – זה מה שיצא ממני. אילו יכולתי לנהל חיים ראויים־לשמם, כי־אז הייתי אדם אחר לגמרי!'
מה הם חיים ראויים־לשמם וכיצד עליהם להתנהל – לא היה ברור למר פוסי. ורק תאר לעצמו משהו חשוב, משהו עם הרבה מותרות, כפי שרואים זאת תמיד בכתבי־עת מאוירים." ~ עמוד 50
"אפילו את שעות הפנאי שלהם היה עליהם לנצל היטב – כך היו סבורים – כדי שתספקנה להם מהר־מהר ובכל החיפזון את מירב הבידורים והעינוגים שבגדר־האפשר... אך בעיקר לא יכלו לשאת את הדממה. כי ברגעי דממה הייתה אימה יורדת עליהם, מפני שהיו חשים אז מה קורה לחייהם באמת. ועל־כן היו מרבים בהמולה, כל פעם שהייתה הדממה מאיימת להשתרר." ~ עמוד 59
"איש לא הבחין, כמדומה, כי בהיותו חוסך זמן – הוא חוסך באמת משהו אחר לגמרי. איש לא רצה להודות, כי חייו הולכים ונעשים דלים יותר, חדגוניים וצוננים יותר... וככל שהרבו האנשים לחסוך בו, כן היה להם פחות ממנו." ~ עמוד 61
"השעונים האלה הם רק תחביב שלי. הם רק חיקויים לקויים מאוד למשהו, שיש לכל אדם בלבו. כשם שיש לכם עיניים לראות בהן את האור ואוזניים לשמוע בהן צלילים – כך יש לכם לב, לחוש בו את הזמן. וכל אותו זמן שאינו מוחש בלב, אבוד הוא – כמו שאבודים צבעי הקשת בשביל עיוור וכמו שאבודה שירת־הציפור בשביל חירש." ~ עמוד 130