פתיחת התפריט הראשי

מחכים לגודו

"כדאי לנו לחכות, לא?"

מחכים לגודו (בצרפתית: En attendant Godot) הוא מחזה מאת סמואל בקט שעלה על הבמה בשנת 1953. המחזה עוסק בנושא הציפייה כנותנת משמעות לחיים, מצד אחד, ומצד שני, כמעוררת מודעות לזמן החולף בחיי האדם.


  • "מה עושים עכשיו? מחכים."
  • "מחר הכול ילך יותר טוב. גודו בטוח יבוא מחר."
  • "שום דבר לא קורה, אף אחד לא בא, אף אחד לא הולך, זה נורא."
  • "בסוף אנחנו תמיד מוצאים משהו, הא, דידי, שייתן לנו להרגיש כאילו אנחנו קיימים."
  • "הערב אולי נישן כבר אצלו, במקום חם ויבש, עם בטן מלאה, על מצע קש. כדאי לנו לחכות, לא?"
  • "כמה זמן כבר אנחנו כל הזמן יחד? אני שואל את עצמי אם לא היה יותר טוב אילו נשארנו לבד, כל אחד לעצמו. לא נועדנו ללכת באותה דרך."
  • "במקום הזה ובזמן הזה כול האנושות היא אנחנו, בין אם אנו אוהבים זאת, בין אם לאו. בואו נפיק את המירב מכך, לפני שיהיה מאוחר מדי!"
  • "כמות הדמעות בעולם היא קבועה. בכל פעם שמישהו מפסיק, אי שם מישהו אחר מתחיל. אגב, זה נכון גם לגבי הצחוק. הבה לא נדבר סרה על הדור שלנו, אם כן – הוא לא עצוב יותר מקודמיו."
  • "יכול להיות שישנתי, בזמן שכל האחרים סבלו? יכול להיות שאני ישן עכשיו? מחר, כשיהיה נדמה לי שאני מתעורר, מה אני אגיד על היום? שיחד עם אסטראגון, במקום הזה, עד רדת הלילה, חיכיתי לגודו?"
  • "יום אחד נתעוורתי. יום אחד אתחרש. יום אחד נולדנו. יום אחד נמות... יולדים בפיסוק רגליים, מעל לקבר, האור מהבהב רגע, והנה שוב לילה."
  • "מה אנחנו עושים כאן, זה מה שעלינו לשאול את עצמנו. ולמזלנו הרב, התשובה ידועה לנו. כן, בתוך המבוכה העצומה הזאת, דבר אחד בלבד ברור: אנחנו מחכים שגודו יבוא או שהלילה יירד. אנחנו באנו לפגישה בזמן. על זה אין ויכוח."

נאמר עליועריכה

  • "אינני יודע מיהו גודו. אני בוודאי לא יודע אם הוא קיים." ~ סמואל בקט