טום קלנסי: הבדלים בין גרסאות בדף
תוכן שנמחק תוכן שנוסף
Marloweperel (שיחה | תרומות) |
Marloweperel (שיחה | תרומות) אין תקציר עריכה |
||
שורה 64:
* "לפי דברי ה-[[W:פיקוד הגנת האוויר והחלל של צפון אמריקה|NORAD]], [[W:פצצת מימן|מתקן גרעיני]] התפוצץ זה עתה ב[[W:דנבר|דנבר]]." ~ עמוד 647.
* "'מה שאתה כמעט הנחת להם לעשות!' ראיין נעץ אצבע בחזהו של ה[[W:נשיא ארצות הברית|נשיא]]. 'אתה האיש שירד מהפסים!אתה האיש שהביא אותנו עד לסף - ועכשיו הסיבה האמיתית בגללה אתה מוכן לטבוח [[W:טהרן|עיר]] שלמה היא מפני שאתה מטורף מזעם, מפני שגאוותך נפגעה ואתה רוצה לגמול מידה כנגד מידה. אתה רוצה להראות להם שאיש אינו יכול להגיד לך מה לעשות! זו הסיבה, נכון? נכון?' פאולר החוויר. ראיין הנמיך את קולו. 'יש צורך בסיבה יותר טובה בכדי להרוג בני-אדם. אני יודע. אני הייתי חייב לעשות זאת. אני אכן הרגתי בני-אדם. אתה רוצה להאיש הזה ייהרג, אנחנו יכולים לעשות זאת, אבל אינני הולך לעזור לך להרוג עוד מאה אלף רק כדי לחסל את האיש שאותו אתה רוצה.' ראיין פסע לאחור. הוא הטיל את כרטיס הזיהוי שלו על השולחן ויצא מהחדר." ~ עמוד 793.
* "'כזאב על העדר.' בבואם לתאר ההתקפה הסורית על רמת-הגולן בעשראלית בשעה 14:00 בשת, ה-6 באוקטובר 1973, נזכרו רוב הפרשנים, אוטומטית, בשורה מפורסמת זו משירו של הלורד ביירון. אפשר גם להניח כי שורה זו בדיוק עלתה במחשבתם של אלה מהפקדים הסוריים שהיו בעלי נטייה ספרותית, כאשר ליטשו את הפרטים האחרונים בתוכניות המבצעיות העתידות להעמיד מול הישראלים טנקים ותותחים במספר רב יותר מזה שמפקדי השריון המהוללים של היטלר היו מסוגלים לחלום עליו. אבל הכבשים שאותן מצא הצבא הסורי באותו יום באוקטובר היו דומות יותר לאיילים גדולי-קרניים בייחום הסתיו מאשר לכבשים המבויתות אותן ניתן למצוא בשירה הפסטורלית. שתי החטיבות הישראליות שנמצאו בגולן, נחותות מהסורים מבחינה מספרית בשיעור של אחת מול תשע, היו עוצבות עילית." ~ עמוד 11.
* "חטיבה שבע החזיקה בצפון-הגולן וכמעט לא נהדפה לאחור, בהקימה מערכת-הגנה שהיוותה איזון עדין בין נוקשות וגמישות. מוצבים בודדים נאחזו בקרקע בעיקשות, כשהם מתעלים את החדירות הסוריות לתוך מעברי-הרים סלעיים, שבהם יכלו לפגוע בהן קבוצות ניידות של טנקים ישראלים שהמתינו מאחורי הקו הסגול. כאשר החלו התגבורות להגיע ביום השני, עדיין שלטו הישראלים במצב - בקושי. בסוף היום הרביעי, היה צבא הטנקים הסורי שהסתער על חטיבה שבע מוטל לפניה כחורבה מעלה-עשן." ~ עמוד 11.
* "חטיבת 'ברק' החזיקה בדרום-הרמה והיתה בת-מזל פחות. כאן היו פני הקרקע מתאימים פחות פחות להגנה, ונראה שכאן גם היתה המנהיגות הקרבית הסורית טובה יותר. בתוך שעות נשברה חטיבת 'ברק' לכמה חלקים. אף-על-פי שבהמשך הלחימה התברר שכל אחד מהחלקים הללו היה מסוכן לסורים כקן של צפעונים, מיהרו ראשי-החץ הסוריים לנצל את הפערים ולדהור לעבר יעדם האסטרטגי, הכנרת. המצב שהתפתח בשלושים ושש שעות היה , כפי שהתברר, המבחן החמור ביותר לכוחה הצבאי של ישראל מאז 1948." ~ עמוד 12.
* "כוחות תגבורת החלו להגיע ביום השני. את אלה היה צריך לזרוק לאזור הלחימה טיפין-טיפין - לסתום חורים, לחסום כבישים, אפילו לצרף זו לזו יחידות שנשברו בלחץ הקרב הנואש ואשר, לראשונה בתולדותיה של מדינת ישראל, נטשו את שדה-הקרב לפני הערבים המתקדמים. רק ביום השלישי היו הישראלים מסוגלים לרכז את אגרוף השריון שלהם, לאגוף, ואחר-כך למחוץ, את החדירות הסוריות העמוקות. המעבר לפעולות התקפיות בא ללא פסק-זמן. הסורים נזרקו לאחור לעבר בירתם בהתקפת-נגד נזעמת, ונטשו שדה-קרב זרוע טנקים שרופים ובני-אדם מרוסקים. בסוף אותו יום שמעו חיילי חטיבות 'ברק' ושבע במכשירי הרדיו שלהם שדר שהועבר מהפיקוד העליון של צבא ההגנה לישראל: ''אתם הצלתם את עם ישראל''." ~ עמוד 12.
=== "חוב של כבוד" (1994) ===
* "'אני חושב שהייתי מעדיף להיות במקום אחר.' דינג החזיק את הפנס בידו בעוד ג'ון שולף את אקדחו והבריג את ה[[W:משתיק קול|משתיק]] למקומו. 'מהר או לאט?' זו היתה הברירה היחידה שנותרה, למעשה. התקדמות אטִית, כמו אנשים העושים את עבודתם הרגילה והלכו לאיבוד, אולי... לא, לא הפעם. קלארק הרים אצבע אחת, נשם נשימה עמוקה וזינק למעלה. כעבור ארבע שניות סובב את הידית במישורת העליונה ופתח את הדלת בתנופה. ג'ון צלל לרצפה, אקדחו שלוף ומכוּון אל המטרה. דינג קפץ ועבר אותו, עמד , וכיוון את הנשק שלו. השומר שמחוץ לחדר הסתכל לכיוון הנגדי כאשר דלת חדר- המדרגות נפתחה בתנופה. הוא פנה בבהלה אוטומטית וראה גבר גדול שוכב באלכסון על הרצפה וכנראה מכוון אליו אקדח. הדבר גרם לו לשלוח יד לאקדחו בעוד עיניו ננעלות על המטרות האפשריות. היה עוד אדם מחזיק משהו אחר ש- בטווח הזה היה האור כוח פיסי כמעט. האנרגיה בעוצמה של שלושה מיליוני נרות הפכה את העולם לפני השמש, ואז פרץ עומס היתר של האנרגיה לתוך מערכת העצבים המרכזית של האיש לאורך עצב השָלוּש, העובר מחלקה האחורי של העין לאורך בסיס המוח, ומתפצל אל הרשת המרכזית השולטת בשרירים הרצוניים. התוצאה, כמו באפריקה, היתה העמסת יתר על מערכת העצבים של השומר. הוא קרס על הרצפה כמו בובת סמרטוטים, וידו הימנית המתעוותת לופתת עדיין את האקדח." ~ [[W:ג'ון קלארק|ג'ון קלארק]] ו[[W:דומינגו שאבז|דינג]] מטהרים את הדירה בה שבוי קוגה, עמוד 611.
| |||