ריימונד צ'נדלר: הבדלים בין גרסאות בדף

* "יהיה זה יותר מאשר בלתי סביר להניח שאחד הסופרים החיים כיום יחבר רומן היסטורי טוב יותר מאשר ''הנרי אסמונד'', סיפור מוצלח יותר על ילדים מאשר ''תור הזהב'', תמונת דיוקן חברתית חדה יותר מאשר ''מדאם בובארי'', העלאת זיכרונות יותר אלגנטית ומלאת חן מאשר ''הפינוקים של פוינטון'', או יריעה רחבה יותר ועשירה יותר מאשר ''מלמחמה ושלום'' או ''האחים קרמזוב''. אבל להמציא סיפור מתח יותר מתקבל על הדעת מאשר ''כלבם של בני בסקרוויל'' או ''המכתב הגנוב'' לא צריך להיות משימה קשה מדי. בימינו יהיה קשה לכתוב משהו פחות מתקבל על הדעת. לספרות הפשע והבלשים אין 'קלאסיקות'. אף לא אחת. קלאסיקה היא טקסט הממצה את האפשרויות של הצורה שבה הוא נכתב וכמעט בלתי אפשרי להתעלות עליו. אף סיפור או רומן מתח עדיין לא עשה זאת. מעטים התקרבו לכך. וזו אחת הסיבות העיקריות שבגללן אנשים הגיוניים בדרך כלל ממשיכים להסתער על המבצר." ~ מתוך ההקדמה שכתב לקובץ הסיפורים הקצרים פרי עטו, "צרות הן המקצוע שלי", הוצאת מעריב, 2004, עמודים 10-11.

* "לפני זמן רב, כשכתבתי במקומות הזולים הייתי מכניס לתוך הסיפור משפט כמו 'הוא יצא מהמכונית וחצה את המדרכה ספוגת השמש עד שהצללים מהגגון שמעל הכניסה נפלו על פניו כמו נגיעה של מים קפואים'. כשהם פרסמו את הסיפור, הם הוציאו את המשפט הזה. הקוראים שלנו (הם אמרו) לא מתים על תיאורים כאלה. הם רק עוצרים את האקשן. מה שרציתי להוכיח הוא שהם טעו. כי הדברים שהם זכרו, שרדפו אותם, לא היו שהאיש נרצח, אלא העובדה שברגע מותו הוא ניסה להרים מהדק משרדי משולחן חלק מדי, ושהוא כל הזמן חמק ממנו, אז היה לו מבט מתוח והפה שלו היה חצי פתוח במעין גיחוך מעונה, והוא אפילו לא שמע איך המוות מקיש על דלתו" ~ מתוך מכתב שכתב לחבר ([http://www.ynet.co.il/articles/1,7340,L-3143671,00.html מקור]).

* "השעה הייתה בערך אחת-עשרה בבוקר באמצע אוקטובר. השמש לא זרחה ונוף מרגלות הגבעות נראה צלול כלאחר גשם חזק. לבשתי את החליפה התכולה שלי עם חולצה כחולה כהה, עניבה ומטפחת המציצה מהכיס, נעליים שחורות וגרבי צמר שחורים ששעונים בצבע כחול כהה מצוירים עליהם. הייתי מסודר, נקי, מגולח ופיכח, ולא היה אכפת לי מי יֵדע זאת. הייתי כל מה שבלש פרטי לבוש היטב אמור להיות. באתי לבקר ארבעה מיליוני דולרים."

* "'אתה מביט בשריד משעמם מאוד מחיים ססגוניים ביותר, נכה משותק בשתי רגליו שנותרה לו רק מחצית ממעיו. אני יכול לאכול מעט מאוד ושנתי קרובה כל-כך לערות שבקושי ניתן לקרוא לה שינה. נדמה שאני מתקיים מחום, כמו עכביש שנולד זה עתה, והסחלבים הם תירוץ לחום. אתה אוהב סחלבים?'

* "הוא נהם משהו וגופה של הבחורה היטלטל בחוזקה, כאילו נעץ אקדח בגבה. היא חזרה לצעוד והתקרבה למכונית החשוכה. כעת ראיתי אותו מאחוריה, את הכובע שלו, את צדודית פניו, את רוב כתפו. הבחורה עצרה באחת וצרחה. צרחה יפהפייה, דקה ואלימה, שהלמה בי כמו שמאלית מוחצתץ 'אני רואה אותו!' צרחה. 'דרך החלון. מאחורי ההגה, לאש!' הוא נפל בפח כמו עיוור. הוא דחף אותה בגסות הצדה וקפץ קדימה, מרים את ידו. עוד שלושה פרצי להבה קרעו את האפלה. עוד זכוכית נסדקה. קליע אחד חלף דרך המכונית ונחבט בעץ לידי. נתז עף למרחק בקול יבבה. אבל המנוע המשיך לפעול בשקט. הוא רכן, משתופף בחשכה, פניו אפרוריות נטולת צורה, ששבה ונראתה לאחר שהתפוגג בוהק היריות. אם החזיק בידו אקדח תופי, ייתכן שהיה ריק. וייתכן שלא. הוא ירה שש פעמים, אבל ייתכן שטען את האקדח מחדש בתוך הבית. קיוויתי שהוא עשה זאת. לא רציתי שהאקדח שלו יהיה ריק. אבל ייתכן שהיה אוטומטי. אמרתי: 'גמרת?' הוא פנה לעברי מהר. אולי היה נחמד מצדי להרשות לו לירות עוד ירייה או שתיים, כמו ג'נטלמן מהאסכולה הישנה, אבל האקדח שלו עדיין היה מורם ולא יכולתי לחכות עוד. לא היה די זמן כדי להיות ג'נטלמן מהאסכולה הישנה. יריתי בו ארבע פעמים, הקולט מכה בצלעותי. האקדח קפץ מידו כאילו נבעט ממנה. הוא הושיט את שתי ידיו לבטנו. שמעתי אותן נחבטות בגופו בחוזקה. הוא נפל היישר קדימה, ידיו הגדולות אוחזות בגופו. הוא נפל בפניו אל החצץ הרטוב. ואחר כך לא השמיע שום קול." ~ מתוך הספר מאת ריימונד צ'נדלר, "השינה הגדולה", הוצאת כתר, 2005, עמודים 203-204.

 

* "הייתי זקוק למשקה, הייתי זקוק להרבה ביטוח חים, הייתי זקוק לחופשה, הייתי זקוק לבית מחוץ לעיר. מה שהיה לי זה מעיל, כוע ואקדח. לבשתי אותם ויצאתי מהחדר."