בשורות טובות: הבדלים בין גרסאות בדף
תוכן שנמחק תוכן שנוסף
←שבת: שמירת ביניים |
←שבת: שמירת ביניים |
||
שורה 118:
* רב החובל הביט סביבו בדאגה. הוא חשש שבקרוב ינהל מחקר משלו סביב השאלה, מה עולה בגורלם של רבי חובלים של ספינות לווייתנים החוזרים לנמל בלי הספינה שלהם וציוד המחקר שלה. הוא תהה מה יעשו לו. אולי ינעלו אותו בחדר עם צִלצׇל ויצפו שיעשה את הדבר הנכון. ~ עמוד 210
* אזירפאל רעד מהתרגשות. הוא רעד מהתרגשות כבר שתים-עשרה שעות. הוא היה, ניתן לומר, פקעת של עצבים. הוא צעד הלוך ושוב בחנותו, הרים ושמט מידיו פיסות נייר, השתעשע בעטים.<BR>הוא חייב לספר לקרולי.<BR>לא. הוא לא חייב. הוא ''רצה'' לספר לקרולי. הוא ''חייב'' לספר לשמים. ~ עמודים 214-215
* יצירת קשר עם השמים הייתה קשה לאזירפאל יותר משהייתה לבני
* שדוול רעד מהתרגשות. הוא ראה הכול. הוא שמע הכול. הוא לא הבין כלום, אבל הוא ידע מה עושים אנשים עם מעגלים ונרות וקטורת. הוא ידע את זה מצוין. הוא ראה את ''מגרש השדים'' לפחות חמש-עשרה פעמים. שש-עשרה, אם מחשיבים גם את הפעם שבה הושלך מהאולם מכיוון שהביע את דעותיו הלא מחמיאות כלפי המסך. ~ עמוד 219
* בחדר היו גם מכשיר פקס בעל תבונה של מחשב ומחשב בעל תבונה של נמלה מפגרת. אבל קרולי טרח לשדרג אותו בכל כמה חודשים, מכיוון שחש שמחשב אישי הוא אחד מהדברים שבן אנוש מהסוג שהוא ניסה להיות יחזיק ברשותו. המחשב היה מעין פורשה עם מסך. הוראות ההפעלה עדיין היו ארוזות. <sup>33</sup><br /><sup>33</sup> <small>עם כתב האחריות המקורי של החברה שאומר שאם המכונה: 1. לא פעלה, 2. לא עשתה את המובטח בפרסומות היקרות שלה, 3. גרמה לקצר בכל השכונה, 4. ולמעשה לא הייתה כלל בקופסה היקרה כאשר פתחת אותה בבית, הרי בכל מקרה, בכל תנאי שהוא, ללא ספק ובלי ויכוח, לא היה הדבר באחריות היצרנים, והקונה צריך לראות את עצמו בר מזל על כך שמרשים לו לתת את כספו ליצרן, ושכל ניסיון לקבל חלק מהכסף או את כולו בחזרה, יסתיים בכך שגברים חמורי סבר בעלי מזוודות מאיימות למראה יבואו לביתו של הקונה. קרולי התרשם מאוד מהאחריות המקיפה שהציעה לו חברת המחשבים ושלח עותק למטה, למחלקת קניית נשמות, בצירוף פתק צהוב שעליו כתב, "לִמדו, חבר'ה".</small>
* למעשה, כפי שקרולי היה ודאי הראשון לטעון, רוב השדים לא היו ''ממש'' מרושעים ביסודם. במשחק הקוסמי הגדול הם מילאו את אותו תפקיד שממלאים פקידי מס ההכנסה – מבצעים עבודה לא אהודה, אולי, אך חיונית לפעילות התקינה של הכול. ולמען האמת, היו גם כמה מלאכים שלא היו סמל למידות טובות. קרולי נתקל באחד או שניים כאלה, שכאשר היה עליהם למחוץ את כוחות הרשע, לא התנגדו למחוץ בכוח רב מהנדרש. בסך הכול לכל אחד היה תפקיד למלא, והם מילאו את שלהם.<BR>מצד שני, היו גם טיפוסים כמו האסטור וליגור, שהפיקו כזו הנאה אפלה מגרימת חוסר נעימות, עד שהיה ניתן לטעות בהם ולחשוב אותם לבני אנוש. ~ עמוד 226
* רק לרגע אחד הוא שקל את האפשרות. ''יכול להיות'' שאדוני הגיהינום באמת בוחנים אותו. אולי קרולי ''באמת'' היה יותר מכפי שנראה. האסטור היה פרנואיד. תגובה נורמלית וטבעית למי שחי בשאול. אחרי הכול שם באמת כולם היו נגדך. ~ עמוד 228
* ליד מסך הווידאו פרץ ויכוח (כרגע הציע המשחק שאלות בנושאים מוסיקת פופ, רעב, מלחמה וזיהום).<BR>אלביס פרסלי? זה חייב להיות ג' – הוא הלך להביא ב-1977, לא?"<BR>"לא. ד', 1976. בטוח."<BR>"כן, אותה שנה כמו בינג קרוסבי."<BR>"ומארק בולאן. הוא מת. תלחץ ד'. קדימה."<BR>הדמות הגבוהה לא נגעה בכפתורים.<BR>"מה קרה לך, אתה?" שאל טד הגדול בכעס. "קדימה. תלחץ ד'. אלביס פרסלי מת ב-1976."<BR>'''לא אכפת לי מה כתוב כאן''', אמר האופנוען הגבוה בקסדה, '''אני אף פעם לא שמתי עליו אצבע'''. ~ עמוד 240
* זיהום הסיר את קסדתו וניער את שערו הלבן הארוך. הוא תפס את מקומה של מגפה, כשזו, רוטנת משהו בנוגע לפניצילין, פרשה ב-1936. לו רק ידעה אילו אפשרויות טומן בחובו העתיד... ~ עמוד 242
* ''שמי אימה מעל לונדון'', חשב קרולי, ''ואני ידעתי שהקץ קרוב''. מי כתב את זה? צ'סטרסון, לא? המשורר היחיד במאה העשרים שהתקרב טיפה לאמת. ~ עמוד 249
* קרולי כיבה את הרדיו ונשך את שפתו התחתונה. מתחת לאפר ולפיח שכיסה את פניו, הוא נראה עייף מאוד, חיוור מאוד ומפוחד מאוד.<BR>ופתאום גם כועס מאוד. הדרך שבה הם הרשו לעצמם לדבר אליך. כאילו אתה עציץ שהתחיל להשיר עלים על השטיח. ~ עמוד 251
* מהמקום שבו היה עם כביש M25 מלונדון עלה קול זמרה משונה, רעש שנוצר מקולות רבים: צופרי מכוניות, מנועים, צופרי משטרה, צפצופי טלפונים סלולריים, צרחותיהם של ילדים קטנים הלכודים לנצח במושבי הבטיחות שלהם. "ברכו את החיה הגדולה, בולעת העולמות," עלו המילים, ניסאות באוויר שוב ושוב, בשפתם הסודית של הכוהנים האפלים של מו הקדומה.<BR>''האות הארורה, אוגדרה'', חשב קרולי והפנה את המכונית צפונה. ''אני עשיתי את זה – זאת אשמתי. זה היה יכול להיות כביש רגיל. עבודה טובה, יש להודות, אבל האם זה באמת היה שווה את זה? הכול יצא משליטה. השמים והשאול לא מנהלים עוד את העניינים. כאילו העולם כולו הפך למדינת עולם שלישי שהשיגה סוף סוף את הפצצה...''<BR>ואז החל קרולי לחייך. הוא הקיש באצבעותיו. זוג משקפיים שחורים הופיע על עיניו. האפר נעלם מעורו ומחליפתו.<BR>לעזאזל. אם כבר צריך ללכת, למה לא לעשות את זה כמו שצריך? ~ עמוד 251
* בראש הערמה ישב תמנון גדול ונופף לעברם בזרוע ארוכה. הסמל נאבק בפיתוי להשיב לו נפנוף. ~ עמוד 260
* אנתימה משכה בכתפיה, תנועה מורכבת למדי אם אתה מבצע אותה בזמן שאתה מחליק לתוך חצאית שחורה. "היא אמרה שעשינו את זה רק פעם אחת."<BR>ניוט פתח את פיו פעמיים או שלוש פעמים, ולבסוף אחר, "היא לא. היא לא אמרה. היא לא יכלה לנבא את ''זה''. אני לא מאמין."<BR>אנתימה, לבושה לחלוטין, ניגשה אל קופסת הכרטיסים, הוציאה אחד מהם ומסרה לו אותו.<BR>ניוט קרא את הכרטיס והסמיק. הוא הגיש אותו בחזרה בשפתיים קפוצות.<BR>לא היתה זו רק העובדה שאגנס ידעה וביטאה את הידיעה באופן ברור ביותר. לאורך השנים שרבטו בני דיווייס השונים הערות עידוד קטנות בשולי הנבואה. ~ עמוד 261
* הוא עצמו [אזירפאל], כדי להיפטר משדים, נהג לרמוז להם ללא עדינות יתרה שיש לו עבודה ונכון שכבר מתחיל להיות מאוחר? קרולי הבין תמיד את הרמז. ~ עמוד 266
* המטרה מקדשת את האמצעים, חשב אזירפאל, והדרך לגיהינום רצופה בכוונות טובות. <sup>46</sup><br /><sup>46</sup> <small>אמרה זו אינה מדויקת, למעשה. הדרך לגיהינום רצופה בסוכנו מכירות קפואים. בסופי שבוע מהווה דרך זו אתר החלקה על קרח אהוד על השדים הצעירים יותר.</small> ~ עמוד 267
* המשאית חסמה את הכביש. והפח המגולוון חסם את הכביש. וערמת דגים בגובה עשרה מטרים חסמה את הכביש. היה זה אחד ממחסומי הכבישים היעילים ביותר שהסמל ראה מימיו. ~ עמוד 268
* הוא התפרק לאלפים על גבי אלפים של תולעים מתפתלות, אפורות, שהחלו לזחול בטירוף על השטיח, על השולחנות, על ליסה מורו ועל תשעת חבריה לעבודה. הן חדרו לפיות, לנחיריים, לאוזניים, לריאות. הן התחפרו בבשר, בעיניים, במוח, מתרבות בתוך כך במהירות מבעיתה, הופכות את החדר לגוש רוטט של בשר ורפש. תכולת החדר הפכה לעיסה רכה, רוטטת, שמילאה אותו עד לתקרתו.<BR>פה נפער במרכז המסה הדוחה, וגדילים רטובים ודביקים נמתחו בין הדברים שלא היו בדיוק שפתיים. האסטור אמר:<BR>"הייתי זקוק לזה." ~ עמוד 274
* החדר התמלא בעשן סמיך, גופרתי, וכשהתפזר העשן, לא היה האסטור בחדר. בחדר נותרו עשרה שלדים, נקיים לחלוטין מבשר, וכמה שלוליות פלסטיק מותך, שביניהן מבזיקה פה ושם פיסת מתכת, שאולי הייתה פעם חלק מטלפון. כן, עדיף בהרבה להיות סייעת של רופא שיניים.<BR>אך אם ננסה לראות את הצד הטוב של המצב, הרי לפנינו הוכחה ברורה לכך שהרוע מכיל בחובו את זרעי חורבנו שלו. ברגע זה ממש, ברחבי המדינה כולה, אנשים שהיו מתעצבנים כי מישהו היה שולף אותם מהאמבטיה הנעימה, ועוד מבטא את שמם בצורה שגויה לפני שהיה מנסה למכור להם חלונות כפולים, חשו תחת זאת שלווה בלתי מופרעת. עקב פעולתו של האסטור החל גל של רחישת טוב בתדר נמוך להתפשט במהירות בקרב האוכלוסייה, ומיליוני אנשים שבמוקדם או במאוחר היו סובלים מפגיעות נפשיות קלות עקב שיחות הטלפון שאיימו להגיע אליהם, ניצלו. אז הכל היה בסדר, אם כך. ~ עמוד 275
* עוד כמה מטרים יעלה על ה-M40; ומשם לטאדפילד. רק בעיה אחת נותרה: בין קרולי ובין ה-M40 עבר שוב ה-M25. סרט רעשני ובוהק של כאב ואור שחור <sup>48</sup>. אודגרה. דבר אינו מסוגל לחצות אותה ולשרוד.<br /><sup>48</sup> <small>אין כאן סתירה. האור השחור באמת קיים. המונח הטכני המתאר אותו הוא אינפרא שחור. ניתן לראות אותו בקלות אם עורכים ניסוי פשוט. כדי לבצע את הניסוי עליכם לבחור קיר אבנים מוצק, לעמוד במרחק עשרים מטר ממנו, להרכין את הראש ולרוץ. הצבע שמבזיק מעבר לעיניכם, מעבר לכאב, רגע לפני שאתם מתים, הוא אינפרא שחור.</small> ~ עמוד 275
* כלב החל לייללץ לא היו אלה יללותיו של זאב בודד פראי. הי אלה יללותיו של כלב קטן במצוקה. ~ עמוד 277
* אדם פתח את פיו וצרח. היה זה קול שגרון אנושי אינו מסוגל להפיק ; הוא עלה מהבור, נמהל בסערה, גרם לעננים לשנות את צורותיהם. ~ עמוד 279
* אדם יאנג עמד שוב בבור. הדבר שעמד שם קודם נעלם. היה זה אדם יאנג חכם יותר, אך עדיין אדם יאנג. למעשה הוא היה עכשיו יותר אדם יאנג משהיה אי-פעם. ~ עמוד 279
* קולות עלו מהדשא. שוטצי, שהיה פודל ננסי צרפתי מעודן במיוחד מהסוג המוחזק רק בידי אנשים שמעולם לא הצליחו לדחוס את ההוצאות הנלוות לילדים לתקציב משק הבית שלהם, נתקל בכלב.<BR>"מר יאנג," הורה ר"פ טיילר, "הרחק בבקשה את ה – ''היצור'' הזה שלך משוטצי שלי." טיילר לא בטח בכלב. כשפגש אותו בפעם הראשונה, שלושה ימים קודם לכן, נהם היצור הקטן לעברו. האירוע דחף את טיילר לכתוב מכתב לעיתון בנוגע לכך שכלב חולה ללא ספק בכלבת ומהווה סכנה של ממש לציבור ועל כן יש להרוג אותו לטובת הקהילה, עד שאשתו הזכירה לו שעיניים אדומות בוהקות אינן סממן של כלבת, ולמען האמת אינן קיימות כלל מחוץ לסרטים מהסוג שבני הזוג טיילר יעדיפו למות מאשר להיראות כשהם מבקרים בהם, אף-על-פי שידעו עליהם כל מה שעליהם לדעת.<BR>אדם נראה המום. "כלב הוא לא ''יצור''. הוא כלב נפלא. הוא פיקח. ''כלב'', תעזוב את הפודל הנוראי של מר טיילר."<BR>כלב התעלם ממנו. הוא הפך להיות כלבי יותר ויותר. ~ עמודים 295-296
* ר"פ טיילר, הנמצא במרחק עשר דקות בלבד מהכפר, עצר ואפשר לשוטצי לשקוע באחד מצרכיו המגוונים הרבים. הוא בהה מעל לגדר.<BR>הידע שלו במסורות כפריות היה מועט, אך הוא היה בטוח שאם הפרות שוכבות, פירוש הדבר שעומד לרדת גשם. פרות עומדות מבטיחות מזג אוויר טוב. כרגע עמדו הפרות וביצעו, בזו אחר זו, סלטות מרהיבות עין ואיטיות; טיילר תהה מה מנבאת התנהגות זו לגבי מזג האוויר. ~ עמוד 298
* כבר נאמר שהציוויליזציה נמצאת במרחק עשרים וארבע שעות ושתי ארוחות מהברבריות.<BR>הלילה התפשט במהירות על פני כדור הארץ החג על צירו. הלילה היה אמור להיות מלא בניצוצות אור. אבל הוא היה חשוך.<BR>חמישה מיליארד בני אדם חיים בכדור הארץ, ומה שעמד לקרות להם בקרוב היה גורם לברבריות להיראות כמו פיקניק – חם, מגעיל, ובסופו נאכל בידי הנמלים. ~ עמוד 312
* אנתימה הביטה בכעס בשורות ארונות המתכת. הפעם, לשם שינוי, מכיוון שהיה זה אירוע אמת ולא תרגיל, המכשירים העומדים להביא את סוף העולם, או לפחות את סופו של החלק המתחיל בעומק שני מטרים מתחת לאדמה ומסתיים בשכבת האוזון, לא פעלו על-פי התסריט הרגיל. לא היו שם מנופים אדומים גדולים המוקפים בנורות מהבהבות. לא היו שם פקעות חוטי חשמל מסובכות שמעליהן שלט גדול "לנתק כאן". לא היה מסך גדול באופן חשוד ועליו מספרים הרצים במהירות שאותן ניתן לעצור שניות אחדות לפני שיגיעו לאפס. ארונות המתכת נראו מוצקים, כבדים ועמידים במיוחד בפני הפגנות גבורה של הרגע האחרון. ~ עמוד 314
* על פני העולם כולו גילו אנשים, שנאבקו נואשות עם מתגים, שהמתגים החלו לציית. מחשבים הפסיקו לתכנן את מלחמת העולם השלישית וחזרו לסרוק בעצלתיים את האטמוספרה. בבונקר מתחת לנוביה זמלה גילו אנשים שהנתיכים שניסו לעקור במקומם בטירוף נעקרו סוף-סוף; בבונקרים מתחת לוואיומינג ולנברסקה הפסיקו אנשים במדי קרב לצרוח ולנופף רובים זה לעבר זה, והיו יושבים לשתות בירה אילו זה היה מותר בבסיסי טילים. זה היה אסור, אבל הם בכל זאת שתו בירה. ~ עמוד 320
* האורות נדלקו. הציוויליזציה חדלה לגלוש לעבר הכאוס והחלה לכתוב מכתבים למערכת בנוגע לתגובתם המופרזת של בני האדם בימינו על כל דבר קטן. ~ עמוד 321
* אדם הסתובב והביט בהם בפעם הראשונה. קרולי לא היה מורגל בבני אדם המזהים אותו כה מהר, אך אדם הביט בו כאילו עברה כל ההסטוריה של קרולי לנגד עיניו בתוך שניות. לרגע חש קרולי אימה אמיתית. הוא האמין תמיד שהאימה שחש בהזדמנויות אחרות הייתה הדבר האמיתי, אבל המקרים ההם היו בסך הכל חשש עלוב לעומת האימה שחש עתה. אלה שלמטה יכולים להביא לקץ קיומך, בעזרת, טוב, כמויות בלתי נסבלות של סבל, אבל הילד הזה היה יכול לשים לך קץ בכוח המחשבה בלבד. אם ירצה, סביר להניח שהוא יכול לסדר את העניינים כך שקיומך יימחה לחלוטין מפני העולם, כאילו מעולם לא היית. ~ עמוד 321
[[קטגוריה:יצירות ספרותיות]]
| |||