בשורות טובות: הבדלים בין גרסאות בדף

נוספו 2,682 בתים ,  לפני 9 שנים
←‏שבת: ועוד קצת על מוות
מ (←‏שבת: תקלדה)
(←‏שבת: ועוד קצת על מוות)
:"מה קרה לך, אתה?" שאל טד הגדול בכעס. "קדימה. תלחץ ד'. אלביס פרסלי מת ב-1976."
:'''לא אכפת לי מה כתוב כאן''', אמר האופנוען הגבוה בקסדה, '''אני אף פעם לא שמתי עליו אצבע'''. ~ עמוד 240
* הזר הגבוה הביט בטד הגדול. אחר כך הוא קם. זו הייתה תנועה מורכבת. לו היו על חופי הלילה הנצחי כיסאות נוח, הם היו נפתחים באופן דומה.
:הוא חבש קסדה שחורה שהסתירה לחלוטין את פניו והייתה עשויה מחומר מוזר, הבחין טד הגדול. הוא ראה בה רק את השתקפותו שלו.
:'''ספר ההתגלות''', אמר הזר. '''פרק שישי'''.
:"פסוקים שתיים עד שמונה," הוסיף הנער בלבן מתוך רצון לעזור.
:טד הגדול הביט בארבעה בכעס. שפתו התחתונה החלה לרטוט. וריד כחול החל לפעום ליד רקתו.
:"למה אתה מתכוון?" שאל באיום.
:מישהו משך בשרוולו. פיגבוג. פניו, מתחת ללכלוך, קיבלו גוון אפור מעניין.
:"הוא מתכוון שאנחנו בצרות," אמר פיגבוג.
:ואז הרים הזר הגבוה את סוכך קסדתו, וטד הגדול מצא את עצמו, בפעם הראשונה בחייו, מצטער על כך שלא ניהל חיים מהוגנים יותר.
:"ישו!" נאנק.
:"אני חושב שאולי גם הוא יגיע לכאן בכל רגע," אמר פיגבוג בבהלה. "הוא בטח מחפש איפה להחנות את האופנוע שלו." ~ עמוד 241
* זיהום הסיר את קסדתו וניער את שערו הלבן הארוך. הוא תפס את מקומה של מגפה, כשזו, רוטנת משהו בנוגע לפניצילין, פרשה ב-1936. לו רק ידעה אילו אפשרויות טומן בחובו העתיד... ~ עמוד 242
* ''שמי אימה מעל לונדון'', חשב קרולי, ''ואני ידעתי שהקץ קרוב''. מי כתב את זה? צ'סטרסון, לא? המשורר היחיד במאה העשרים שהתקרב טיפה לאמת. ~ עמוד 249
:חמישה מיליארד בני אדם חיים בכדור הארץ, ומה שעמד לקרות להם בקרוב היה גורם לברבריות להיראות כמו פיקניק – חם, מגעיל, ובסופו נאכל בידי הנמלים. ~ עמוד 312
* אנתימה הביטה בכעס בשורות ארונות המתכת. הפעם, לשם שינוי, מכיוון שהיה זה אירוע אמת ולא תרגיל, המכשירים העומדים להביא את סוף העולם, או לפחות את סופו של החלק המתחיל בעומק שני מטרים מתחת לאדמה ומסתיים בשכבת האוזון, לא פעלו על-פי התסריט הרגיל. לא היו שם מנופים אדומים גדולים המוקפים בנורות מהבהבות. לא היו שם פקעות חוטי חשמל מסובכות שמעליהן שלט גדול "לנתק כאן". לא היה מסך גדול באופן חשוד ועליו מספרים הרצים במהירות שאותן ניתן לעצור שניות אחדות לפני שיגיעו לאפס. ארונות המתכת נראו מוצקים, כבדים ועמידים במיוחד בפני הפגנות גבורה של הרגע האחרון. ~ עמוד 314
* "'ילדים קטנים'," רטנה פפר בגועל. במוקדם או במאוחר צריך כל אחד להחליט לאיזו כנופיה הוא שייך. ~ עמוד 318
* "לאן הם הלכו?" אמר וונסלי.
:'''למקום שאליו הם שייכים''', אמר מוות, שעדיין הביט בעיניו של אדם. '''למקום שבו היו תמיד. בחזרה ללבם של בני האדם'''.
:הוא חייך אל אדם.
:נשמע קול קריעה. גלימתו של מוות נקרעה וכנפיו נפרשו. כנפי מלאך. אך לא היו אלו כנפי נוצות. היו אלה כנפי הלילה, כנפיים שנוצרו מחומר הבריאה, כנפים אפלות שבמעמקיהן נצנצו אורות מרוחקים. אולי היו אלה כוכבים. ואולי משהו אחר לגמרי.
:'''אבל''', אמר מוות, '''אני איני כמותם. אני עזראל, אני נוצרתי להיות צילה של הבריאה. אינך יכול להרוס אותי. זה יהרוס את העולם.'''
:הלהט שבמבטיהם התפוגג. אגם גירד את אפו.
:"זהו, אני לא יודע," אמר, "אולי יש דרך." הוא השיב למוות חיוך. ~ עמודים 318-319
* על פני העולם כולו גילו אנשים, שנאבקו נואשות עם מתגים, שהמתגים החלו לציית. מחשבים הפסיקו לתכנן את מלחמת העולם השלישית וחזרו לסרוק בעצלתיים את האטמוספרה. בבונקר מתחת לנוביה זמלה גילו אנשים שהנתיכים שניסו לעקור במקומם בטירוף נעקרו סוף-סוף; בבונקרים מתחת לוואיומינג ולנברסקה הפסיקו אנשים במדי קרב לצרוח ולנופף רובים זה לעבר זה, והיו יושבים לשתות בירה אילו זה היה מותר בבסיסי טילים. זה היה אסור, אבל הם בכל זאת שתו בירה. ~ עמוד 320
* האורות נדלקו. הציוויליזציה חדלה לגלוש לעבר הכאוס והחלה לכתוב מכתבים למערכת בנוגע לתגובתם המופרזת של בני האדם בימינו על כל דבר קטן. ~ עמוד 321