אומה (ספר): הבדלים בין גרסאות בדף

תוכן שנמחק תוכן שנוסף
שמירת ביניים
שמירת ביניים
שורה 26:
:כולם יהיו שם. ''כולם''. ללא כל יוצאי דופן. גברים זקנים וחולים יעדיפו למות על מחצלות בשפת המים מאשר להחמיץ את האירוע. נשים יכרעו ללדת בעודן צופות בשיבת הקאנו אם ייאלצו. לא יעלה על הדעת להחמיץ את הגעתו של גבר חדש. זה יטיל מזל רע על האומה כולה. ~ עמודים 20-21
* הייתה מנהרה בתוך המים, כמערת אוויר נעה בתוך הגל הענק, ולאחר מכן הייתה ''סערת'' קצף כשהקאנו בקע מהמים כדולפין. הוא יכול היה להישבע שהקאנו זינק באוויר. והייתה שירה! הוא שמע אותה למשך שניות ספורות בעת שהקאנו ירד מצידו השני של הגל. ודאי היה זה אל, או אולי שד... או אולי זה מה שאדם שומע בראשו כשהוא עף למחצה וטובע למחצה, בעולם בו האוויר והמים מחליפים מקומות בכל שנייה. אך כעת זה בא על סיומו, והים שניסה להרוג אותו התכוון להעניק לו ארוחה. ~ עמוד 22
* משהן כהה נסחף מול השקיעה, והוא [מאו] כמעט פרץ בדמעות. היה זה גל שקיעה מושלם שליחך את הדסקית האדומה ששקעה באופק. כל גבר באיי השמש קעקע את התמונה הזו על גופו כשהפך לגבר והוא ידע שכך גם הוא יעשה בעוד שעות ספורות.
:ומעבר לגל הופיעה האומה. הוא יכול היה לזהות את צורתה מכל מקום. המרחק אליה לא עלה על חמישה מיילים. טוב, הוא יצליח לחתור עוד חמישה מיילים. ובמהרה יראה את אור המדורות. ~ עמוד 25
* לא היו סירות קאנו נוספות. היו צריכות להיות רבות. אפילו באפלולית הכל נראה פגום. לא היה איש בנמצא; איש לא ידע שהוא ניצב בחוף.
:הוא ניסה בכל זאת: "שלום! זה אני, מאו! חזרתי!"
:הוא החל לבכות, וזה היה גרוע יותר. הוא בכה בקאנו, אך היו אלה רק מים הניגרים מפניו ורק הוא ידע זאת. אך כעת זלגו הדמעות בהתייפחויות גדולות, וזבו מעיניו ואפו ופיו ללא הרף. הוא בכה על הוריו, מפני שפחד, מפני שהיה לו קר והוא היה מאוד עייף ומפני שהיה מבועת ולא יכול היה להסתיר זאת. אך בעיקר בכה מפני שידע.
:מישהו שמע במעמקי היער. ומתכת חדה הבזיקה לאור המדורה החבוייה.
:האור גווע במערב. הלילה והדמעות נטלו את האומה. כוכב המים נסחף בין העננים כרוצח העוזב בדממה את זירת הפשע. ~ עמוד 26
* הכפר נעלם. הגל הטיל אותו מהאי. כמה בולי עץ סימנו את המקום בו ניצב בית הקהילה מזה... נצח נצחים. הגל קרע את השונית. גל כזה לא היה מבחין בכפר. ~ עמוד 27
* ומאו חלם. זה החייב להיות חלום. הוא חש שהפך לשני אנשים. אחד מהם, גוף אפור עשוי מבוץ, החל לחפ את הגופות שהגל לא לקח. הוא עשה זאת בזהירות ובעדינות רבה ככל האפשר, בזמן שהמאו השני נותר עמוק בפנים, מכורבל לכדור וחולם.
:ומי אני שעושה זאת? חשב מאו האפור. מי אני עכשיו? אני נהיה כמו לוקהא הבוחן את היקפי המוות. מוטב להיות הוא מאשר מאו, ביום הזה... מפני שהנה גופה, ומאו לא יראה אותה, ירים אותה או יביט בעיניה, מפני שיאבד את שפיותו, לכן אעשה זאת עבורו. ולזו הי ופנים שראה בכל אחד מימי חייו. אך לא אניח לו לראות. ~ עמוד 29
* מאו החולם הניח לגופו לחשוב: תרים כך, תמשוך כך. תחתוך את גפן הנייר כך, ואל תצרח, כי אתה יד וגוף וסכין והם לא מזילים דמעות. אתה בתוך עור אפור שלא חש שבדבר. ודבר לא יכול לחדור דרכו. שום דבר. תשלח את הגופה לשקוע באיטיות בזרם האפל, הרחק מהציפורים והחזירים והזבובים, והיא תעטה עור חדש ותהפוך לדולפין. ~ עמוד 30
* בקצי כרי העשב נחה מערת הסבים, גבוה למעלה ברוח ובאור השמש, צופה על העולם כולו. הם חיו מאחורי דלת אבן עגולה שדרשה את כוחם של עשרה גברים כדי לנוע, ואדם יכול היה לחיות מאה שנים מבלי לראות אותה נעה יותר מפעמים ספורות, מפני שרק הטובים שבגברים, הציידים והלוחמים הנעלים, זכו להיות סבים בעת מותם... ~ עמוד 33