דרך ארוכה קצרה: הבדלים בין גרסאות בדף
תוכן שנמחק תוכן שנוסף
מ תקלדה |
Marloweperel (שיחה | תרומות) |
||
שורה 2:
==על מסלולו הצבאי==
* "לאחר פינוי אש"ף מביירות הסתיים תפקיד בלבנון, ויצאתי לקורס פיקוד ומטה. החלטתי ללכת לקורס מתוך שאיפה לקבל תפקיד מג"ד בחטיבת הצנחנים, ואחר כך להתמודד על תפקיד מפקד סיירת מטכ"ל. כחודשיים וחצי לאחר תחילת הקורס נקראתי בדחיפות ליטול פיקוד על גדוד 890, אשר מפקדו הקודם הודח, לאחר סדרה של תקלות מבצעיות ותקלות בטיחות בגדוד, במהלך מבצע של"ג ואחריו. גדוד 890 שקיבלתי היה במשבר. לסדרת תקלות הבטיחות והתקלות המבצעיות, שחלקן הסבו לגדוד הרוגים ופצועים, נוספה הטראומה של הדחת המג"ד. עם קבלת הפיקוד על הגדוד שמעתי קולות שאמרו, 'איזה מזל נאחס (ביש) לקבל גדוד במשבר'. אגב, ביטויים שכאלה שמעתי עם כניסתי לעוד שלושה תפקידים במהלך שירותי הצבאי. כאשר סיימתי תפקידים אלה, היו שאמרו לי, "איזה מזל היה לך לעשות את התפקיד בתקופה טובה כל כך..." למדתי להבין את אמירתו של נפוליאון בונפארטה, 'אני לא צריך גנרלים עם שכל, אני מעדיף גנרלים עם מזל...' למדתי שבשביל 'מזל' צריך שכל, אך ניתן להבין אמירה זו טוב יותר כאשר נזכרים באמירתו של הארכיאולוג והרמטכ"ל לשעבר, יגאל ידין. מספרים שלאחר שמצא את המגילות הגנוזות במדבר יהודה, הוא נשאל איך הוא מסביר את המזל שהיה לו. הוא ענה: בשירותי בצה"ל למדתי שבשביל 'מזל' צריך נוהל קרב טוב' (כלומר תכנון וביצוע מוקפדים) למדתי שהפיקוד והמלחמה הם אמניות, ודווקא בשל היות המלחמה "ממלכת אי- הוודאות", חשיבה ותכנוון מוקדמים, ירידה לפרטים מבלי לאבד את 'התמונה הגדולה', ענווה ונסיון, שהוא המפתח ל'חוכמת המעשה'- הם ערובה להצלחה, ל'מזל'. לשמחתי יכולתי לחוש שהיה לי 'מזל' כאשר סיימתי את תפקיד מג"ד 890, כמו את שלושת התפקידים הנוספים שבעת שקיבלתי אותם שמעתי הערות על 'חוסר מזל' בעיתוי: מפקד סיירת מטכ"ל, מפקד אוגדת איו"ש, והרמטכ"ל." ~ עמודים 55-56.
* "אחת השאלות, החוזרת ועולה לאורך כל שנות קיומו של צה"ל, היא שאלת מיקומו של המפקד בקרב: האם עליו להיות ממש בזירת הקרב, יחד עם חייליו, או שמא עדיף שיימצא במוצב פיקוד, המאפשר לו שליטה על כל הכוחות הכפופים לו? בעיקרה, זו שאלה מקצועית, ויש לדון בה בתור שכזו, אם כי יש לה השלכות החורגות מעבר לתחום המקצועי הצר, בעיקר מבחינת מוראל הכוחות והאמון במפקדים. שאלה זו נידונה לא מעט בתחקירים שלאחר [[מלחמת לבנון השנייה]], ופרצה לשיח הציבורי בעיקר בקשר למיקומם של מפקדי אוגדות במפקדה עורפית 'מול מסכי פלזמה'. לטעמי, הדיון הציבורי התנהל ברובו בנימה פופוליסטית, ובחלקו מצאתי שחרור כעסים של פקודים (חיילים ומפקדים זוטרים), שחשו בתום המלחמה מתוסכלים, ובצדק, ופרקו את זעמם על מפקדיהם, לא תמיד בצדק."
* "המקרה הראשון אירע בהיותי מפקד [[W:סיירת צנחנים|סיירת צנחנים]] ב'מבצע ליטני' ב־1978. השתלטות צה"ל על דרום לבנון בוצעה בשני שלבים: בראשון הגענו עד קו ראס-ביאדה, עצרנו לכמה ימים, ובשלב השני המשכנו עד קו נהר הליטני. בתום השלב הראשון, הוטל על גדוד 50 בפיקוד סא"ל יאיר רפאלי לבצע סריקות בכפרים אחדים מצפון לנו, מעבר לקו כוחותינו. משאית מפלוגת הקשר החטיבתית שהגיעה מהארץ נסעה על כביש החוף, וכאשר הגיעה למחסום הצפוני ביותר על הכביש המשיכה צפונה, מבלי לדעת שלמעשה עברה את קו כוחותינו. החיילים במחסום אפשרו לה לעבור משום שחשבו שהרכב נוסע לגדוד 50. מאחר שכוחות [[W:נח"ל מוצנח|גדוד 50]] פעלו בכפרים שממזרח לכביש החוף, המשאית המשיכה בנסיעה ללא הפרעה עד שנתקלה בכוח מחבלים, דרומית לראשידייה שבפאתי העיר צור. המחבלים המופתעים פתחו באש [[W:RPG-7|אר. פי. ג'י]] (מטולי רקטות) ונשק קל לעבר המשאית, זו נפגעה ונעצרה, ובה הרוג וכמה פצועים." ~ עמוד 220.
* "כוח של הפלוגה המסייעת של [[W:נח"ל מוצנח|גדוד 50]], בפיקוד המ"פ סרן יפתח עין ז"ל (נהרג יחד עם סרן ניר זהבי ז"ל במבצע שלכת ב־8.6.1978), יחד עם סגן מפקד הגדוד, רס"ן ראובן הקר, הגיע ראשון למקום. שהיתי עם הסיירת בגזרה אחרת, אך כאשר שמעתי בקשר על האירוע, לקחתי עִמי את הרופא, סרן ד"ר גדעון מן, ודהרתי בג'יפ שלי לעבר המקום. בדרך הוריתי לסגני, סגן משה (מוישה'לה) טוב, להכין את שאר הפלוגה על נגמ"שים ולנוע למקום התקרית. החשש העיקרי שלי היה שהמחבלים שפגעו במשאית יצליחו לקחת בשבי חיילים (אז עדיין לא חשבנו על לקיחת גופות לצורכי מיקוח)." ~ עמוד 221.
* "את מקום התקרית זיהיתי בקלות: אי־אפשר היה לטעות בנסיעה לאורך כביש החוף, וחילופי האש בין הכוח של גדוד 50 לבין המחבלים נשמעו היטב. עצרתי במרחק מה אחרי המשאית, השארתי את ד"ר מן לטפל בפצועים, ביררתי את מיקומו של ראובן הסמג"ד, רצתי אליו, בתוך הפרדס שממזרח לכביש החוף. בהגיעי אל ראובן, שהיה בקו האש, הבנתי את תמונת הקרב. הכוח של [[W:נח"ל מוצנח|גדוד 50]] שכב מאחורי מחסים (בעיקר גומות השקיה ותלוליות עפר) בתוך הפרדס וירה לעבר המחבלים שהתמקמו מעבר לחומה של פרדס אחר. בין שני הפרדסים הפרידו שטח חקלאי פתוח ברוחב של כמה עשרות מטרים וכביש הכניסה ליישוב בורע'ליה. ראובן סיפר לי שיפתח, המ"פ, נפצע ברגלו, כאשר ניסה לחצות את כביש החוף לכיוון מערב, כדי לתפוס עמדות בבית ששלט על הכביש ולאבטח את אזור המשאית הפגועה. כאשר הבנתי את תמונת הקרב, חשבתי שהדבר הנכון ביותר הוא לבצע איגוף מערבי ולהגיע למחבלים מאחור, מצִדו המערבי של הכביש, אלא שלא היו לי חיילים, כי כזכור באתי למקום בג'יפ שלי ועִמי רק הרופא." ~ עמודים 222-223.
* "ביקשתי מראובן כמה חיילים כדי לבצע את האיגוף, וקיבלתי תחת פיקודי את סגן מפקד הפלוגה, סגן זאב חיות, וחמישה חיילים נוספים. ארגנתי אותם במהירות, נסוגנו אחור אל מחוץ לטווח האש של המחבלים, חצינו את הכביש מערבה, והתקדמנו בין בתים ופרדסים שהיו לאורך הכביש, עד לנקודה שבה יכולנו לראות את המחבלים היורים על כוחותינו, מגבם. פתחנו עליהם באש. הירי במחבלים מגבם הפתיע אותם. לאחר שכמה מהם נפגעו הם זיהו את כיוון הירי שלנו וניסו להשיב באש, כולל ממקלע, שפתח באש לכיווננו מטווח קצר. השלכתי רימון לעבר המקלען וחיסלתי אותו. המחבלים הנותרים נסוגו והותירו את גופות חבריהם בשטח. הקרב הסתיים." ~ עמוד 223.
* "לאחר הקרב שמעתי שבחים, אך גם שני סוגי ביקורת: האחד ממפקדי צוותים וסמלים ב[[W:סיירת צנחנים|סיירת]], שהתלוננו על כך שלא לקחתי אותם איתי; השני – על כך שהתנהגתי בפזיזות בנסיעה, כאשר יצאתי למקום התקרית בעצמי, בג'יפ בודד, כשאיתי רק ד"ר מן. את שני סוגי הביקורת דחיתי מכול וכול. היה ברור לי – בזמן אמת – שגורם הזמן הוא קריטי במצב הזה. כל דקה שעוברת עלולה לקבוע את תוצאות הקרב, ולכן היה חשוב להגיע כמה שיותר מהר אל אזור התקרית, מבלי להמתין להתארגנות הכוח. יש מצבים בקרב שבהם אתה נדרש לקבל החלטה בתנאי אי־ודאות, תוך נטילת סיכון שעלול להסתבר בדיעבד כהחלטה שהביאה לכשלון או לאובדן חיי אדם. הדבר נכון לגבי מיקומך כמפקד, כמו גם לגבי כיוון האיגוף או התוכנית. לא בכדי נאמר על החלטות מסוימות שתוצאתן היא 'צל"ש או טר"ש'." ~ עמוד 223.
* "התחום החינוכי שהעסיק אותי הוא החינוך הערכי של המפקדים את חייליהם. השאלה 'האם המפקד הוא גם מחנך?' מבחינתי, מעולם לא היתה שאלה, כי לי היה ברור מאז היותי מפקד זוטר, שהמפקד- מעצם הגדרתו כמפקד- הוא מחנך. גם מפקד הנוקט גישה פסיבית לחינוך הוא מחנך, רק שתרומתו עלולה להיות שלילית. המפקד הוא מחנך משום שנשואות אליו עיני פקודיו, הרואים בו מנהיג, סמכות ומופת לחיקוי. לכן, המפקד הוא מחנך, בין שהוא רוצה ובין שלאו. ראיתי בשירות הצבאי הזדמנות חינוכית."
* "השירות ב[[W:נוער חלוצי לוחם|נח"ל]] באותה תקופה אִפשר לי לעשות שירות קרבי ב[[W:נח"ל מוצנח|נח"ל המוצנח]] ולהגשים את מה שחונכתי אליו והאמנתי בו: התיישבות (ששיאה הקמת יישוב חדש בארץ) וחיי שיתוף בקיבוץ. כאשר גרופית נקבע כקיבוץ היעד שלנו, ההחלטה כמעט היתה ברורה מאליה. האתגר שבקיבוץ צעיר, בן שנתיים, ועוד בערבה, קסם לי מאוד. טרם גיוסי, וגם במהלך שירות החובה שלי, לא חשבתי על שירות צבאי ארוך, ואף לא על קצונה. לא חשבתי אז שהביטחון הצבאי הוא הדבר החשוב, או התחום שיש לי בו יתרון או עניין. הייתי חלק מרובו של עם ישראל שהאמין שמלחמת ששת הימים היתה המלחמה האחרונה, וחשב שהנִצחון המזהיר של ששת הימים שכנע- או עתיד לשכנע- את הערבים שכדאי להגיע לשלום. הייתי חלק מאותה תחושה של שאננות וביטחון עצמי, שהיתה נחלתנו עד מלחמת יום הכיפורים. הייתי גם שלם עם המתכונת של 'שטחים תמורת שלום', שנקבעה מיד לאחר מלחמת ששת הימים והתבטאה בהחלטת הממשלה שלא לספח את השטחים (למעט חלקה המזרחי של ירושלים) אלא לראות בהם פיקדון עד להסכם שלום." ~ עמוד 42.
* "התגייסתי בספטמבר 1968, את שירות החובה עשיתי מתוך הרגשת חובה, בוודאי לא מאהבה. אני חושב שאם מישהו היה מנבא לי שאני עתיד לשרת בצבא יותר משלושים שנה, הייתי צוחק ממנו ואומר לו שהוא פשוט לא מכיר אותי. לא יהיה זה נכון לומר ששנאתי כל דבר שקשור בצבא. היו בשירות דברים שמאוד אהבתי ומהם שאבתי כוח וסיפוק עצומים: העבודה עם אנשים, הפיקוד עליהם, הרוח וסולם הערכים הצה"לי. כל אלה מאוד דיברו אלי וחיברו אותי לצבא בקשר עז. ויחד עם זאת, כשהייתי חייל בשירות חובה שנאתי עד להחריד את ימי ראשון בבוקר, וממש התקשיתי לחזור מחופשת השבת לגדוד. אני מודע היטב לכך שקושי מסוג זה בהחלט אינו אופייני למי שאוהב אהבת אמת את הצבא ואת חיי הצבא." ~ עמודים 42-43.
* "אך על אף שלא אהבתי את השירות הצבאי, כבר בטירונות התברר שאני חייל טוב. מפקדַי רצו שאצא לקורס מ"כים מיד לאחר הטירונות ('אחוזים מוקדמים', קראו לזה אז), אל חברַי לגרעין העדיפו שאמשיך איתם בשל היותי מזכיר הגרעין. הגענו להסכמה שאצא לקורס המ"כים ב'אחוזים מאוחרים', כעבור שנה. כבר בתחילת שירות החובה החלה ההתפכחות מהאשליה המתוקה של 'מנוחה ונחלה', שכביכול הושגה במלחמת ששת הימים. נלחמנו בטרור הפלסטיני לאורך הגבול עם ירדן. איבדנו את שלמה סבירסקי ז"ל בהפגזת מחבלים על כפר רופים, ואת דודיק קימלפלד ז"ל במרדף אחר מחבלים בעומק ירדן, לאחר שהפגיזו במרגמות 82 מ"מ את מושב עין יהב. (איבדנו גם את שמחה ספיר ז"ל, מפקד מחלקה ב[[W:נח"ל מוצנח|גדוד 50]], שנהרג בתאונת אימונים). חווינו את מלחמת ההתשה בתעלת סואץ. כל אלה לא שינו את סדר העדיפויות האישי שלי." ~ עמוד 43.
* "לקראת תום קורס המ"כים הזמין אותי לראיון [[נחמיה תמרי]] ז"ל, מפקד פלוגת המ"כים ב[[W:נח"ל מוצנח|גדוד 50]], גדוד הנח"ל המוצנח של [[W:חטיבת הצנחנים|חטיבת הצנחנים]] הסדירה (35) וביקש ממני לצאת לקורס קצינים לאחר תקופת פיקוד קצרה כמפקד כיתה. ידעתי לשם מה הוזמנתי, ועוד לפני שהתייצבתי אצלו, כבר היה מנוי וגמור עִמי להשיב בשלילה. היציאה לקורס חייבה לחתום קבע לשנה, ואת המחשבה הזו דחיתי מכול וכול. באותו זמן ראיתי חשיבות עצומה להגעתי המהירה לקיבוץ הצעיר גרופית, שהגרעין שלי היה השלישי לאיושו. היתה בי תחושת אחריות כלפי הקיבוץ וגם כלפי חברַי לגרעין, שאִפשרו לי להמשיך במסלול פיקודי ('אחוזים מאוחרים') בגדוד 50, במקום להגיע מוקדם יותר לשל"ת בקיבוץ. כפי שכבר ציינתי, את חיי הצבא לא אהבתי. השירות הצבאי, או הקצונה, לא היו משאת חיי, ולא נכללו בסדר העדיפויות שלי. לא היתה בי מה שמכונה היום 'מוּרעָלוּת' צבא, ודאי לא הרפתקנות." ~ עמוד 43.
* אך למרות נחישותי שלא להמשיך בשירות הצבאי, לא קל היה לי לסרב לנחמיה. כבר אז הערכתי אותו מאוד. לימים כאשר לדאבוני נדרשתי להספידו לאחר שנהרג בהתרסקות מסוקו, בהיותו אלוף פיקוד המרכז, אמרתי ש'את גבו של נחמיה הכרתי היטב, אף יותר מרעייתו חנה': הלכתי אחריו כחייל בפלוגתו, במבצע הראשון מעבר לגבול שהשתתפתי בו, והוא פיקד על הכוח. כאשר חזרתי לשירות קבע, מסלול שירותי היה דומה מאוד לשלו: מ"מ ומ"פ בגדוד הנח"ל המוצנח, מפקד סיירת צנחנים, מג"ד 890, מפקד סיירת מטכ"ל, מח"ט הצנחנים ואחר כך גם אלוף פיקוד המרכז. חזרתי לשרת תחת פיקודו, ואף כסגנו, ותמיד הגיתי אליו הערכה רבה, ולכל אורך מסלול השירות ראיתי בו דוגמה ומופת." ~ עמודים 43-44.
* "מעולם לא ראיתי את עצמי כחייל מקצועי, אלא כמי שנאלץ להיות חייל מקצועי. לא הלכתי לפנימייה צבאית, ובשירות החובה לא הלכתי לקורס קצינים. לא ראיתי בלחימה את ייעודי. אך הדברים התגלגלו אחרת. מאז היותי חייל בשירות חובה ב[[W:נח"ל מוצנח|גדוד 50 של הנח"ל]], ולאורך כל שנותי בצבא, הייתי בקו האש של מאבק ישראל באויביה הערבים בכלל, ואויביה ה[[W:פלסטינים|פלסטינים]] בפרט. נלחמתי ב[[W:מלחמת ההתשה|מלחמת ההתשה]] וב[[W:ארץ המרדפים|מרדפים]] ב[[W:בקעת בית שאן|בקעת בית- שאן]], [[W:בקעת הירדן|הירדן]] ו[[W:הערבה|הערבה]] ב- 1969-1970, לקחתי חלק במלחמה בטרור ב[[W:רצועת עזה|רצועת עזה]] ב- 1971-1972, ב[[W:מבצע ליטני|מבצע ליטני]] ב- 1978, השתתפתי ב[[W:מלחמת לבנון|מלחמת לבנון הראשונה (1982)]], נטלתי חלק ב[[W:פשיטה|פשיטות עומק]] שחלקן כוונו כנגד מפקדות טרור פלסטיניות, והייתי מפקדה של ב[[W:אוגדת אזור יהודה ושומרון|אוגדת יהודה ושומרון]] בשנים 1992-1993. אולם רק ביוני 1995, כאשר מוניתי ל[[W:ראש אמ"ן|ראש אמ"ן]], עליתי על גשר הפיקוד שממנו מנוהלת המערכה הישראלית כנגד [[W:הארגון לשחרור פלסטין|היריב הפלסטיני]]."
* "בתקופת פיקודי על ה[[W:סיירת מטכ"ל|יחידה]], נהניתי מחבורה מצוינת של קציני מטה ומפקדים, שרק מעטים מהם נחשפו בציבור. כמו סגני, [[W:פנחס בוכריס|פנחס בוכריס]] שהשתחרר כתת- אלוף לאחר שפיקד על [[W:יחידה 8200|יחידה 8200]] וכיום הוא מנכ"ל משרד הביטחון, נחום לב ז"ל (שנהרג בתאונת אופנוע בערבה, לאחר שהשתחרר מצה"ל בדרגת אלוף- משנה), [[טל רוסו]] (היום ראש אגף המבצעים בצה"ל, בדרגת אלוף), [[W:יוסי ביידץ|יוסי ביידץ]] (היום ראש [[W:חטיבת המחקר|חטיבת המחקר]] באמ"ן). בין מפקדי הצוותים שנחשפו- [[W:ניצן אלון|ניצן אלון]], [[W:חגי פלג|חגי פדידה]] ו[[דרור וינברג|דרור ויינברג]] ז"ל (שנהרג בקרב עם מחבלים בחברון בהיותו מפקד חטיבת יהודה)." ~ עמוד 61.
| |||