דרך ארוכה קצרה: הבדלים בין גרסאות בדף

==על מסלולו הצבאי==

* "לאחר פינוי אש"ף מביירות הסתיים תפקיד בלבנון, ויצאתי לקורס פיקוד ומטה. החלטתי ללכת לקורס מתוך שאיפה לקבל תפקיד מג"ד בחטיבת הצנחנים, ואחר כך להתמודד על תפקיד מפקד סיירת מטכ"ל. כחודשיים וחצי לאחר תחילת הקורס נקראתי בדחיפות ליטול פיקוד על גדוד 890, אשר מפקדו הקודם הודח, לאחר סדרה של תקלות מבצעיות ותקלות בטיחות בגדוד, במהלך מבצע של"ג ואחריו. גדוד 890 שקיבלתי היה במשבר. לסדרת תקלות הבטיחות והתקלות המבצעיות, שחלקן הסבו לגדוד הרוגים ופצועים, נוספה הטראומה של הדחת המג"ד. עם קבלת הפיקוד על הגדוד שמעתי קולות שאמרו, 'איזה מזל נאחס (ביש) לקבל גדוד במשבר'. אגב, ביטויים שכאלה שמעתי עם כניסתי לעוד שלושה תפקידים במהלך שירותי הצבאי. כאשר סיימתי תפקידים אלה, היו שאמרו לי, "איזה מזל היה לך לעשות את התפקיד בתקופה טובה כל כך..." למדתי להבין את אמירתו של נפוליאון בונפארטה, 'אני לא צריך גנרלים עם שכל, אני מעדיף גנרלים עם מזל...' למדתי שבשביל 'מזל' צריך שכל, אך ניתן להבין אמירה זו טוב יותר כאשר נזכרים באמירתו של הארכיאולוג והרמטכ"ל לשעבר, יגאל ידין. מספרים שלאחר שמצא את המגילות הגנוזות במדבר יהודה, הוא נשאל איך הוא מסביר את המזל שהיה לו. הוא ענה: בשירותי בצה"ל למדתי שבשביל 'מזל' צריך נוהל קרב טוב' (כלומר תכנון וביצוע מוקפדים) למדתי שהפיקוד והמלחמה הם אמניות, ודווקא בשל היות המלחמה "ממלכת אי- הוודאות", חשיבה ותכנוון מוקדמים, ירידה לפרטים מבלי לאבד את 'התמונה הגדולה', ענווה ונסיון, שהוא המפתח ל'חוכמת המעשה'- הם ערובה להצלחה, ל'מזל'. לשמחתי יכולתי לחוש שהיה לי 'מזל' כאשר סיימתי את תפקיד מג"ד 890, כמו את שלושת התפקידים הנוספים שבעת שקיבלתי אותם שמעתי הערות על 'חוסר מזל' בעיתוי: מפקד סיירת מטכ"ל, מפקד אוגדת איו"ש, והרמטכ"ל." ~ עמודים 55-56.

* "אחת השאלות, החוזרת ועולה לאורך כל שנות קיומו של צה"ל, היא שאלת מיקומו של המפקד בקרב: האם עליו להיות ממש בזירת הקרב, יחד עם חייליו, או שמא עדיף שיימצא במוצב פיקוד, המאפשר לו שליטה על כל הכוחות הכפופים לו? בעיקרה, זו שאלה מקצועית, ויש לדון בה בתור שכזו, אם כי יש לה השלכות החורגות מעבר לתחום המקצועי הצר, בעיקר מבחינת מוראל הכוחות והאמון במפקדים. שאלה זו נידונה לא מעט בתחקירים שלאחר [[מלחמת לבנון השנייה]], ופרצה לשיח הציבורי בעיקר בקשר למיקומם של מפקדי אוגדות במפקדה עורפית 'מול מסכי פלזמה'. לטעמי, הדיון הציבורי התנהל ברובו בנימה פופוליסטית, ובחלקו מצאתי שחרור כעסים של פקודים (חיילים ומפקדים זוטרים), שחשו בתום המלחמה מתוסכלים, ובצדק, ופרקו את זעמם על מפקדיהם, לא תמיד בצדק."

* "המקרה הראשון אירע בהיותי מפקד [[W:סיירת צנחנים|סיירת צנחנים]] ב'מבצע ליטני' ב־1978. השתלטות צה"ל על דרום לבנון בוצעה בשני שלבים: בראשון הגענו עד קו ראס-ביאדה, עצרנו לכמה ימים, ובשלב השני המשכנו עד קו נהר הליטני. בתום השלב הראשון, הוטל על גדוד 50 בפיקוד סא"ל יאיר רפאלי לבצע סריקות בכפרים אחדים מצפון לנו, מעבר לקו כוחותינו. משאית מפלוגת הקשר החטיבתית שהגיעה מהארץ נסעה על כביש החוף, וכאשר הגיעה למחסום הצפוני ביותר על הכביש המשיכה צפונה, מבלי לדעת שלמעשה עברה את קו כוחותינו. החיילים במחסום אפשרו לה לעבור משום שחשבו שהרכב נוסע לגדוד 50. מאחר שכוחות [[W:נח"ל מוצנח|גדוד 50]] פעלו בכפרים שממזרח לכביש החוף, המשאית המשיכה בנסיעה ללא הפרעה עד שנתקלה בכוח מחבלים, דרומית לראשידייה שבפאתי העיר צור. המחבלים המופתעים פתחו באש [[W:RPG-7|אר. פי. ג'י]] (מטולי רקטות) ונשק קל לעבר המשאית, זו נפגעה ונעצרה, ובה הרוג וכמה פצועים." ~ עמוד 220.