ריימונד צ'נדלר: הבדלים בין גרסאות בדף

:'מה איכפת לך? פשוט אל תסתבך והכול יהיה בסדר.' ידו ריחפה קרוב ללולאה העליונים במעיל הפתוח שלו. 'אני מסריח משוטרים,' אמרתי. 'אני עייף מכדי לדבר, עייף מכדי לאכול, עייף מכדי לחשוב. אבל אם אתה חושב שאני לא עייף מכדי לקבל פקודות מאדי מארס, נסה לשלוף את האקדח שלך לפני שאוריד בירייה את האוזן הטובה שלך.'

:'שטויות. אין לך שום אקדח.' הוא הביט בי במבט יציב. גבותיו הכהות והקשות נצמדו זו לזו וזוויות פיו התעקלו מטה. זה היה אז, ' אמרתי לו. 'לא תמיד אני מסתובב ערום.' הוא נופף בידו השמאלית. 'בסדר. ניצחת. לא אמרו לי לירות באף אחד. אתה תשמע ממנו.'

:'מאוחר מדי יהיה מוקדם מדי,' אמרתי, ופניתי לאט כשעבר על פני בדרכו לדלת." ~ מתוך הספר מאת ריימונד צ'נדלר, "השינה הגדולה", הוצאת כתר, 2005, עמודים 119-120.

* "בסדר מארלו', סיננתי בין שיני. 'אתה טיפוס קשוח. מטר שמונים של איש ברזל. שמונים וחמיהוחמישה קילו בתחתונים אחרי גילוח. שרירים קשים וסנטר לא מזכוכית. אתה מסוגל לחטוף ולהחזיק מעמד. הורידו לך על הראש פעמיים עם אלה, חנקו אותך בגרון וכמעט טמטמו אותך במכות בפנים עם קנה של אקדח. מילאו אותך באופיום והחזיקו אותך ככה עד שהשתגעת כמו שני עכברים שיוצאים במחול הוואלס. ומה זה בסך הכל? שגרה. בוא נראה אותך עכשיו עושה משהו קשה באמת כמו למשל לובש את המכנסיים שלך'." ~ מתוך המהדורה ב"הוצאת הקיבוץ המאוחד", תרגם מאנגלית משה רון, 1999, עמוד 149.

:'כל הזמן ידעתי שזה יום המזל שלי. הרגשתי ממש טוב.' הוא פסע בעדינות מסביבי לעבר הדלת, פתח אותה קצת והתחיל לעבור בפתח הצר, כשהוא שוב מחייך. 'אני צריך ללכת לראות מישהו,' הוא אמר בעדינות והלשון שלו החליקה על שפתיו. 'עדיין לא,' אמרתי וקפצתי. ידו האוחזת באקדח היתה ליד קצה הדלת, כמעט מאחוריה. דחפתי את הדלת בכוח והוא לא הספיק למשוך אותה בחזרה פנימה בזמן. הוא לא יכול היה לזוז משם. המצדתי אותו אל פתח הדלת והשתמשתי בכל הכוח שהיה לי. זה היה מטורף. הוא עשה לי טובה וכל מה שהייתי צריך לעשות היה לשבת בשקט ולתת לו ללכת. אבל גם אני הייתי צריך ללכת לראות מישהו- ורציתי לראות אותו ראשון. אף- דונג הסתכל עלי ברשעות. הוא חרחר. הוא נאבק עם היד שמעבר לדלת. זזתי אחורה והכיתי בלסת שלו בכל הכוח שהיה לי. זה הספיק. הגוף שלו נעשה רפוי. הכיתי אותו שוב. הראש שלו נחבט בעץ. שמעתי קול חבטה מהצד השני של הדלת. הכיתי אותו בפעם שלישית. מעולם לא הכיתי במשהו חזק יותר. משכתי את עצמי מהדלת והוא החליק לכיוון שלי בעיניים חסרות הבעה וברכיים מתקפלות ואני תפסתי אותו, סובבתי את ידיו הריקות מאחוריו ונתתי לו ליפול." ~ מתוך קובץ הסיפורים הקצרים מאת ריימונד צ'נדלר, "צרות הן המקצוע שלי", הוצאת מעריב, 2004, עמודים 55-56.