אורי שגיא: הבדלים בין גרסאות בדף
תוכן שנמחק תוכן שנוסף
Marloweperel (שיחה | תרומות) מ תקלדה |
Marloweperel (שיחה | תרומות) אין תקציר עריכה |
||
שורה 2:
* "ראוי שתתקיים בנו הדוגמה האישית. היא התמצית של היכולת להניע את כל האנשים אל מול מה שלעתים הינו בלתי אנושי. לקום ולהסתער, כמו אביך, עם תעצומות נפש, אל מול מה שנחשב בלתי אנושי – האויב שיורה – הוא דבר שאני מגדירו כבלתי אנושי. אם תגידו לי אחרת אומר שעולם המושגים שלכם בלתי אנושי. ובכל זאת אנשים מונעים, קמים ומסתערים, כי בעיניהם אין אלטרנטיבה להסתערות. זה מתקיים ב[[W:כפר יובל|כפר יובל]], זה מתקיים במשפחה, זה קיים בגולני וב[[W:סיירת גולני|סיירת גולני]] תוך שמירה קפדנית על והצנע לכת." ~ מתוך ספרו "אורות בערפל" עמודים 87-88.
* "יש דבר נוסף שאולי חסר קמעה עד כה, אבל ראוי לעמוד בו, והוא מבחן השייכות. מנסיוני, קשה להנהיג אנשים ולהניעם אל מה שנחשב בעיני בלתי אנושי, אל מול אויב בלחימה. [[W:עוזי יאירי|עוזי יאירי]] ז"ל הסתער אל מול מה שנחשב בעיני בלתי אנושי, ואם תאמרו שאנושי הוא, תיחשבו אתם בעצמכם בלתי אנושיים. ובכל זאת, מתקיים בנו הכוח להניע אנשים ההולכים ראשונה. השייכות - אם תרצו גאוות יחידה, דבר בלתי מוחשי לכאורה - היא כוח מניע שבעברי הצבאי מצאתי בו עוצמה. איתרתי שלושה בתים שאליהם, בדומה לאחרים אבל יותר, היתה גאוותי להשתייך. הבית האחד, בצוק העתים, כשחיפשתי רעים בתקופה קשה, חזרתי לחבוש כומתה חומה של [[W:חטיבת גולני|גולני]]. הבית השני הוא צירוף של טנקים ברמת הגולן. אני לא אוהב טנקים באשר הם, אבל אני אוהב טנקים בגולן, בסמוך להתיישבות, וכל כולם יחדיו המה תמצית הציונות כל עוד הסדר מדיני של שלום לא הגיע ויביא למסקנות אחרות. ובבית השלישי, במודיעין, מצאתי אנשים שוקדים על מלאכתם בשקט, באמונה, בדממה, בתבונה, ביצירתיות, ובעיקר מאפשרים לכולם אורח חיים רגוע מבלי שאני חפץ להסביר מדוע." ~ מתוך ספרו "אורות בערפל" עמוד 316.
* "אלא שאם אין קמח אין תורה, אי אפשר לו לקצין הרצוי בעיני, מבלי שתתקיים בו רמה גבוהה מאוד של מקצועיות. נגמלנו, אני מקווה, מתחושת ה'יהיה בסדר' שבאמצעות רוח היחידה, אומץ הלב והאמונה בלבד אפשר יהיה לעמוד במשימות תוך שמירה מרבית על חיי חיילינו. שהרי המקצוע הצבאי, הוא נרכש ומצטבר ואי-
* "אני לא יודע אם יש רגע מכונן אחד, בטח לא למי ששירת 35 שנים בצבא בתפקיד קרבי. רגע קשה במיוחד היה ב־69', כשהייתי מפקד [[W:סיירת גולני|סיירת גולני]]. פשטנו על מוצב ירדני שממנו יצאו פיגועים לעבר עמק בית שאן ועמק הירדן. פעולה קשה, היו לנו נפגעים. ביצענו את המשימה, אבל היה קרב קשה. איבדתי שם מפקד צוות מצטיין, קצין מקיבוץ גבת בשם [http://www.izkor.gov.il/HalalKorot.aspx?id=92316 רוני שרון]. אחרי הקרב הגעתי לבקר את המשפחה וראיתי את התמונה של עמוס, אחיו, תלויה על הקיר. התברר לי לתדהמתי, שרוני הוא הבן השני שנפל. זה היה רגע קשה. אני לא סולח לעצמי על זה שלא ידעתי שהוא בן למשפחה שכולה. אני לא רוצה לתאר תיאורי קרבות בהם השתתפתי, כי היו לוחמים גדולים ממני, ופצועים קשה ממני, אבל הרגע בו נפצעתי ב־71' ברמת הגולן מלווה אותי עד היום. זו הייתה תקופת מלחמת ההתשה. הייתי [[W:מפקד גדוד|מג"ד]] [[W:גדוד 13|13]] בגולני. זה קרה בין תל־פארס לתל־כודנה, לא רחוק ממוצב 112. סיור שלנו הותקף וירדנו לקראתו. עלינו על זירת מטענים. מי שנותר מכל החפ"ק בחיים זה הקשר ואני. כל השאר נהרגו. כשהתעוררתי בשטח ראיתי שסמל בשם [http://www.izkor.gov.il/HalalKorot.aspx?id=93727 אודי בן־גרא], מקיבוץ בית קשת, שולט במצב ומתפעל את הפינוי. לא יודע למה אני מציין את הרגע הזה. אולי בגלל שב[[מלחמת יום הכיפורים|מלחמת יום כיפור]] הוא נהרג." ~ מתוך ([http://www.inz.org.il/article.php?id=703 ראיון לביטאון "הלוחם"])
* "תוקף הנסיבות נתן לי את את התחושה שאני רוצה לומר ל[[משה יעלון|משה ('בוגי') יעלון]] - מחליפי, אדם, לוחם, מפקד מהטובים שיש לנו, שהרשים אותי מאוד באישיותו במהלך תפקידי כמפקד חילות השדה וכראש אמ"ן - כי אני מתיימר לתאר סטריאוטיפ של ראש אמ"ן: 'אתה ודאי תבחין, בוגי, שנבדל ראש אמ"ן מהכפופים לו במידת נשיאת מושג האחריות. מושג אחריותו של ראש אמ"ן נראה לי מצדיק את הפרשנות המרחיבה ולא המצמצמת, שאותה הבנתי מתיאורו של ראש אמ"ן, [[W:אלי זעירא|אלי זעירא]], בספרו אודות [[W:מלחמת יום הכיפורים|מלחמת יום הכיפורים]]. ואתה תבין במלוא החריפות את מושג הבדידות, ובעיקר כל אימת שתצטרך להכריע על פעילות מבצעית רגישה או לעמוד על דעתך גם אם אינה פופולארית. אני משוכנע שמתקיימת בך ישרות-
* "צה"ל צריך אימון הקמה." ~ לאחר [[מלחמת לבנון השנייה]].
* "אני דורש, כאזרח המדינה, לדעת לאן העגלה הזאת נוסעת. אם אין ברירה, אנחנו נילחם. אבל אם יש ברירה, ואנחנו מחמיצים אותה, לא יסולח." ~ מתוך ([http://www.inz.org.il/article.php?id=703 ראיון לביטאון "הלוחם"]).
שורה 11:
* "ישראל לא התכוננה ל[[W:מלחמת לבנון השנייה|מבצע]] הזה. הוא לא נראה כמו מלחמה, אלא כתגובה. מצאנו את עצמנו מנסים לטפל בבעיה מבלי להיות מוכנים לה. הממשלה לא הגדירה מטרות לצבא, למרות שהצבא ניסה. היה פער בלתי ניתן לגישור בין ציפיות הציבור למטרות שהוצבו. היתה אי-הכנה של העורף. הצבא מצא את עצמו לא כשיר, לא מוכן ולא הכיר את השטח. כמעט ונגררנו למלחמה מול מדינה מבלי להיות ערוכים לכך. במקום לטפל באבא של הילד הסורר, מצאנו את עצמנו רצים אחרי הילד – חיזבאללה." ~ ([http://www.nrg.co.il/online/1/ART1/477/630.html ראיון]).
* "המסוק הטיס אותי ועלי האפוד והנשק (תמיד רובה, לא אקדח, כנהוג ב[[W:חטיבת גולני|גולני]]) הצמודים בכל אשר פניתי." ~ שגיא מספר על הדרך בה נהג לנוע, גם כמפקד אוגדה. מתוך הספר "אורות בערפל" מאת אורי שגיא
* "קור-
* "המחבלים לא איכזבו והחלו בטיפוס לעברנו בשעות אחר-
* "זה היה אותו פאצ'אנגה, שבעת פשיטה על מחנה המחבלים הוואדי יאבס (מול טירת-
* "רק עם הנחיתה בארץ, שהתקשורת היטיבה לתאר את ההתרגשות העצומה שהיתה כרוכה בה, התחלנו לעכל את משמעות הפעולה. מבחינתי, זו היתה הצהרה ערכית שצה"ל יעשה כל אשר לאל ידו כדי להגן על אזרחי מדינת ישראל, הצהרת הערכה רבה מאוד לכושר המודיעיני שאיפשר מבצע כזה בזמן כה קצר וליכולת הביצוע המוטסת של [[W:חיל האוויר הישראלי|חיל האוויר]]. אשר לנו, האנשים שעל הקרקע, דומה כי הוטלו עלינו מבצעים קשים ומסובכים יותר בעבר. אל יובן מדברי שאני מקל-
* "בינתיים נוצרה דינמיקה, שתוך שעות ספורות הובילה לריכוז כוח [[W:חטיבת גולני|שלנו]] יחד עם כוח הצנחנים וכוח סיירת מטכ"ל. עם הנעת נוהל הקרב הגיע שעתו היפה של צה"ל, שתמיד ידע להתכנס תחת מטרה מוגדרת ולהפיק מעצמו את המירב. הפקודות, התדריכים, התרגילים על מודל הביאו, תוך שעות ספורות ממש, להרגשה שאפשר יהיה לבצע את המשימה." ~ אורי שגיא מספר על מבצע אנטבה. מתוך הספר "אורות בערפל" מאת אורי שגיא עמודים 75-76.
* "בחרתי לעצמי את הכוח, שבעיקרו התבסס על מפקדים מכלל יחידות החטיבה וגרעין נוסף של לוחמים מסיירת גולני. במקרים כאלה עולה תמיד השאלה, האם לא נכון לשבץ למבצע כוח אורגני (פלוגה מאחד הגדודים, למשל) המקום ליצור נבחרות של מפקדים. אני סבור, היום כמו גם אז, שמבצעים מיוחדים מצדיקים בחירה של 'נבחרות', גם אם יש לוותר לשם כך על השלמות האורגנית של הכוחות. חיל הרגלים בכלל, והמפקדים בפרט, אמונים במקצועם על צוותים שונים ומגוונים, ולאחר מספר תרגולים, תוך התבססות על תרגולות ידועות, מגיעים לרמה טובה מאוד. לא פחות חשוב מכך היה הרצון לטפח שדרת מפקדים ולהקנות לה ניסיון, כי חלק גדול מן המפקדים ממשיכים בשירות-
* "כיום, כשמדברים בכלי-התקשורת על '[[W:יחידות מובחרות בצה"ל|יחידה מובחרת]]', חושבים בדרך-
* "השנים הארוכות במדים לימדו אותי לא לחשוש להביע את דעתי. בכלל, המלה פחד לא היתה זרה לי במשך תקופה ארוכה מאוד. בתור [[W:מ"מ|מ"מ]], [[W:מ"פ|מ"פ]] ואפילו [[W:מג"ד|מג"ד]], הייתי עסוק כולי רק במבצע שהובלתי, הדחקתי פחדים ולא התלבטתי עם עצמי. כשהתבגרתי, קיבלתי תפקידי פיקוד בכירים יותר והתחלתי לשלוח בעצמי אנשים אל מעבר לגבול, התחילו לעלות ולצוף שאלות שעימן לא התעסקתי בעבר. כ[[W:ראש אמ"ן|ראש אמ"ן]] שלחתי אנשים אל מעבר לגבול, לפעולות חשאיות, שרק אני ומתי מעט במדינה כולה ידעו מה הן, מה חשיבותן ומה הסיכונים הכרוכים בהן. כראש אמ"ן ידעתי בדיוק, יותר מכל אחד אחר, מה הן הסכנות, ומה הסיכויים לחזור בשלום. ככלל, אין אנו מהמרים בחיי אדם, ואין אנו שולחים אנשים מעבר לגבול, אם אין לנו יסוד מוצק להאמין שהם יחזרו. אבל הבלתי-נודע והבלתי-צפוי תמיד קיימים ברקע. הדרך שלי להתמודד עם זה היתה שונה מזו של מפקדים אחרים: הקפדתי להכיר כל פרט במבצע, זעיר ככל שיהיה, ועוד יותר מכך - הקפדתי להכיר את האנשים המשתתפים בו. בהיותי ראש אמ"ן היו נוהגים לומר ב[[W:סיירת מטכ"ל|סיירת מטכ"ל]], 'הנה בא המ"פ של [[W:חטיבת גולני|גולני]]...' לא התביישתי. להפך, ראיתי זאת כשבח, גם אם לא זאת היתה כוונת האומרים. בדקתי בדקדקנות את תפידו של כל אחד בכוח, ערכתי ביקורים אצל הכוח המבצע, הרבה מעבר למה שמקובל וצריך אצל [[W:אלוף|אלוף]], ישבתי איתם אינספור שעות, ימים ולילות, בעיקר בשביל עצמי. זה עזר לי להיות בטוח בהחלטות שבסופו של דבר היו שלי בלבד." ~ מתוך הספר "אורות בערפל" מאת אורי שגיא עמודים 19-20.
* "אבל אם עלי לתמצת, ולומר מה הדבר הכי חשוב בעיני שאתם איתו תצאו מפה, הייתי מסתפק בצמד מילים - דוגמה אישית!" ~ מתוך נאום שנשא בשנת 1991 בפני בוגרי קורס קציני חי"ר ב[[W:בה"ד 1|בה"ד 1]] שתועד בסרט התיעודי [[Wלהיות קצין|להיות קצין]].
* "אם [[ארז צוקרמן]] יכול לפקד על אוגדה משוריינת כנראה שהתפקיד הזה איבד כל משמעות" ~ לאחר [[W:מלחמת לבנון השנייה|מלחמת לבנון השנייה]]. מתוך הספר "שבויים בלבנון" מאת [[עפר שלח]] ויואב לימור, עמוד 360.
* "דובר צה"ל משקר, כהרגלו" ~בעקבות הודעת דובר צה"ל בעניין [[W:אסון צאלים ב'|אסון צאלים ב']]
שורה 28:
* "זה לא נפל על סוגיית צפון־מזרח הכינרת, למרות שזה מה שכולם טוענים. זה לא נכון. היו פתרונות. צריך היה אחרי ההבנות לשכנע את דעת הקהל. את זה המנהיגים שלנו לא העזו לעשות, או לא הצליחו. "
* "השאלה היא איננה רמת הגולן. תמיד שואלים אותי האם לדעתי צריך לסגת מרמת הגולן תמורת הסכם שלום. לכולם ברור שזה יידרש. גם אני אוהב את רמת הגולן. לחמתי ברמת הגולן. אני חושב שלי ולחברים שלי, ובעיקר לאלה שנהרגו ונפצעו שם, יש זכות מוסרית להביע את דעתנו. הוויכוח הוא לא על רמת הגולן, הוויכוח הוא על ביטחון מדינת ישראל. מה דרוש למדינה. אגיד את זה ככה, בהיעדר הסכם שלום עם סוריה, אסור לוותר כהוא זה, אפילו לא על סנטימטר אחד משטח רמת הגולן. אבל המחיר שיידרש כדי להביא את השלום ואת ההסדר המדיני הוא מחיר כואב"
* "אני מבין שבהרבה מקומות נצטרך להגיע לפשרה עם שכנינו ועל חלק מהחלום שלנו נצטרך לוותר. דין [[W:צומת תפוח|צומת תפוח]] הוא לא כמו דינו של [[W:קיבוץ|קיבוץ]] [[W:דגניה א'|דגניה]], שבעיני הוא אחד מאבני היסוד של ה[[W:ציונות|ציונות]]. אם [[W:מנרה|מנרה]] תיפול - נכשלנו. אם תיפול [[W:חמדיה|חמדיה]] - נכשלנו. אם לשם לא יבואו בנים ויתיישבו, עם או בלי קשר למכסת המים, עם או בלי קשר לפיצוי בגין שינוי ייעוד הקרקע - גם אז נכשלנו. היישובים האלה, כל היישובים האלה, צריכים לעגן כל יום מחדש את הזכויות שלנו [[W:מדינת ישראל|כאן]], בארץ הזאת, לאו דווקא כחקלאים, אלא כ[[W:יהודים|יהודים]] וכישראלים." ~ מתוך ספרו "היד שקפאה", הוצאת "ידיעות ספרים", 2011, עמוד 132.
==דברי ההספד שספד למפקדו וחברו האלוף [[אמיר דרורי]]==
* "אחינו הבכור [[אמיר דרורי|אמיר]], אנא זכור חסד נעורים, הליכתנו במדבר אחריך ארבעים שנה בדרך לא זרועה. רציתי לדבר על הדוגמא האישית, הצניעות והיושר. תבעת מפיקודך עד כלות ולעצמך לא נטלת ולא כלום. רבים סבורים שהאמת אין בלתה היא אופציה בשלל אפשרויות אך בעבורך, כפי שהקרנת לנו, הינה אחת ויחידה אולטימטיבית. אני חפץ להגן בשמך על זכות השתיקה. כמובן לא במונחים המשפטיים המוכרים לנו היום. ביליתי במחיצתך דקות, שעות וימים של שתיקה. אינכם מבינים את עוצמתה של זו, ואני מדבר כאן אליך ומסביבי צילה אשתך וילדיך גילי, דניה, אסא וכל משפחת גולני וחבריך ממחוזות אחרים, אבל אני מדבר גם עליך. זו, כך אני מבטיח, פעם ראשונה ואחרונה שאני ממרה את פיך ומדבר כה הרבה. אכן, אמרת לי כי כשאין מה לומר עדיף לשתוק, אבל השתיקות היו חזקות ממילים. שתיקה של דאגה, שתיקה של שמחה, שתיקה של עצב או סתם תקשורת המובנת רק ליודעי חן. רשת הקשת המבצעית של [[W:חטיבת גולני|גולני]] כשקותי (אלוף [[W:יקותיאל אדם|יקותיאל אדם]] ז"ל) שתקן בזכות עצמו, אתה [[W:מג"ד|מג"ד]] [[W:גדוד 13 (גדעון)|13]], אנוכי מפקד ה[[W:סיירת גולני|סיירת]] המנסה אף הוא לשתוק ומאמצים אלינו שתקן מפורסם כ[[W:יהודה פלד|יודק'ה פלד]] (תא"ל במיל') שהביא את השתיקה והתקשורת הבין אישית לשיאים חדשים. כן, זו התקשורת במיטבה, רמזים, קטעי דברים, 'ממני תראו וכך תעשו', והפלא ופלא - הבנו כל דבר. מי שהתקשה בהבנה נאלץ להסתגל." ~ הספד שנשא על קברו של מפקדו וחברו אלוף (מיל') [[אמיר דרורי]] ([http://www.rishonim.org.il/kiryat-ata/info/hi_show.aspx?id=29009 מקור]).
* "אמיר, גובה קומתך היה נמוך ללא שיער מכושר האיפוק, הסבלנות והסובלנות. נהגנו להתלוצץ ולומר שאפילו מפקד לא מוצלח לא יכול לפגוע ולהחליש את חטיבת גולני. מי שלא ידעך טעה שמא הינך חסר רגישות לאחרים ולא הוא. כססת ציפורניים עד זוב דם ובלבד שתשלוט ברגשותייך ויצרך. לא ראיתיך מעודי יוצא מהכלים. ב'חפ"ק ארמון' בפיקוד הצפון, בעת [[W:מלחמת לבנון|מלחמת לבנון]] [[W:1982|1982]], מעיקים עליך בעלי הסמכות בתדירות ובעוצמה בלתי אפשריים ואתה בשלוות הרוח לאחר עזיבתם מנחה המפקדים. ומתוך לויאליות מוחלטת לדרג המדיני, את דעתך אודות עוללות המלחמה והתנהגות אנשים מסוימים, שמרת לעצמך עד שפרשת והגעת למסקנה שראוי להעלות נקודת מבטך על הכתב, אך לא הצלחת להשלים זאת עד כדי כתיבת ספר. אומץ ליבך בלחימה היה יוצא דופן. מרבותינו, למען האמת, די מפחדים. שומו שמיים, הפגזים נופלים, אנשים נפגעים ואתה עומד זקוף ומדבר עימי. האינסטינקט לשרוד כמעט מוביל להשתטח אחרי סלע או גומחה אבל לכל הרוחות אתה עומד וממשיך לדבר כאילו כלום. התביישתי שלא לנהוג כמוך, כמו גם העובדה שהיית המפקד היחידי במהלך שירותי שהביא אותי להתבייש שלא לבצע את מה שאמרת. אהבת ארץ ישראל אהבה שאין למעלה הימנה. לטעמי אהבת אותה יותר מהרבה אנשים שמדברים בשמה לאחרונה, אהבת פרח, עץ, שביל, סלע, עתיקות והיסטוריה אהבת מתוך ידיעה ולא מתוך אמונה בלבד. ניסינו, בעיקר החברים מגולני, בעת הטיולים המשותפים במהלך השנים האחרונות להפתיע אותך ב'חידושים' ובגילויים. תמיד החיוך השקט שלך נתן להבין שגם כאן הקדמת אותנו. גם זו אהבה שאיננה תלויה בדבר." ~ הספד שנשא על קברו של מפקדו וחברו אלוף (מיל') [[אמיר דרורי]] ([http://www.rishonim.org.il/kiryat-ata/info/hi_show.aspx?id=29009 מקור]).
* "אהבת את האנשים, את השייכות. ציון חמישים שנה לחטיבת גולני כינס עשרות אלפי אנשים לגני התערוכה בתל אביב. זר לא יבין זאת אך מי ששייך חש את אהבת האנשים אליך, והם הרעיפו זאת בדרך הכל כך מיוחדת של חטיבת גולני. אין לי ספק שבאותו ערב היית ראשון בין שווים. חטיבת גולני ידעה מפקדים רבים, מנוסים ואמיצים. אך רק יחידים ובראשם אתה ידעו לא רק להנהיג אותה אלה גם להקפיצה שנות דור קדימה במעלה ההר. מה לי להכביר מילים, לו רק יכולת לראות את כל המפקדים של גולני לדורותיה ניצבים כאן לצידך בדממה וכאב. ידעת את חוכמת הפשטות במבצעים המורכבים והמסובכים ביותר בין אם ב- 1965 בפשיטה לשונה כשקרס הגשר על הירדן פשוט קמת ועברנו את נהר הירדן בכוחות שיש לנו, או בלחימה לכבוש את רמת הגולן ב- 1967 היית בכל מקום, וב[[W:מלחמת ההתשה|מלחמת ההתשה]] בתעלה כ[[W:מג"ד|מג"ד]] השגת את היעד לסיים את הפעילות שם ללא הרוגים בגזרה שתבעה קורבנות רבים. 1973-1971 בעת היותך מפקד [[W:חטיבת גולני|חטיבת גולני]], ואנוכי מג"ד 13, לא הצלחתי להיות לידך במבחן העליון ב[[W:מבצע קינוח|חרמון]]. אני מבקש להתנצל, אמיר, שלא הייתי לידך ברגעים הקשים האלה וזה רודף אותי עד היום. כשחזרנו מ[[W:מבצע אנטבה|הפשיטה באנטבה]] 1976 התקשרת ואפילו אתה לא הצלחת להסתיר קורת רוח ואמרת רק- 'סוף סוף'. החלפתי אותך, אמיר, בלא מעט תפקידים, אף פעם ולו יחידה לא עשיתי זאת כמוך. נוח על משכבך בשלום." ~ הספד שנשא על קברו של מפקדו וחברו אלוף (מיל') [[אמיר דרורי]] ([http://www.rishonim.org.il/kiryat-ata/info/hi_show.aspx?id=29009 מקור]).
| |||