חיים לסקוב: הבדלים בין גרסאות בדף

תוכן שנמחק תוכן שנוסף
Rillke (שיחה | תרומות)
מ File renamed: File:Haim Laskov 1958.gifFile:Haim Laskov 1958.jpg Tech-maintenance: Adjusting file extension to MIME format: image/jpeg
Marloweperel (שיחה | תרומות)
אין תקציר עריכה
שורה 16:
* "שעה שהמיכון כובש דרכו ברמה, וקטני־אמונה מחפשים לבעיות הלחימה פתרון קל, זול ופשוט – פתרון שיש בו מן הנוסחה – נדחקת אמנות [[W:חיל רגלים|לוחמת־הרגלים]], וכמוה ערכו של הרגלי, לקרן־זווית. אי־לכך חשוב וכדאי תרגומו של ספר זה, שכן הוא מעלה, בבהירות יתרה, את נסיונם המובהק של לוחמת־הרגלים ושל החייל הרגלי עצמו. הספר הדגיש הדגשת־יתר את ערכה של התקפה כצורת הלחימה היחידה להשגת ההכרעה והניצחון. הרוח התוקפנית מודגשת לגבי לחימה בכל תנאי־קרקע ובכל יחס־כוחות, בין שעדיפות היא לנו בין שהיא לאויב – או, שעה שקיים שיויון־כוחות מוחלט. תכונותיה של אמנות לוחמת־הרגלים מוצאות ביטוין המלא בפרשיות ספר זה – בחינוך מנהיגים זוטרים, בגילוי יוזמה, באימון יעיל, שמטרה ברורה לפניו, בשימוש הנכון של סוגי הנשק הרגלי ופני־הקרקע. מודגשת בו בספר המנהיגות הדינמית של חיל הרגלים – וראוי הוא על כן, שכל חייל רגלי וכל איש צה"ל יקרא בו בעיון." ~ מתוך ההקדמה שכתב לספר, "חיל־הרגלים תוקף", מאת גנרל [[W:ארווין רומל|ארווין רומל]], הוצאת משרד הביטחון, 1953, עמוד 11.
* "הוא לקח את '[[מגילת איכה|איכה]]' פרק ג', ואמר: 'טוב לגבר, כי ישא עול בנעוריו', וניסה ליישם את זה. אחרים הסתפקו באמירה וראו עצמם פטורים ממעשה, אבל הוא ניסה יום־יום להחדיר את הדברים האלה, ואפילו טבע סיסמאות כמו 'והצנע לכת', 'בהשקט ובבטחה תהיה דרככם' ו'דקדוק בקטנות יום־יום' וכו'. הוא אמר: אנחנו נחדל להיות עם גלותי כאשר יהיה לנו ציבור של משרתי העם. לשרת את העם זה לא דבר שמקנה לך זכויות, אבל יחד עם זה אין זה דבר שמשפיל אותך. הדבר נחשב לכבוד להיות משרת העם." ~ על מנהל בית הספר הריאלי בחיפה, ד"ר [[W:ארתור בירם|ארתור בירם]]. מתוך ספרו, "מנהיגות צבאית", הוצאת משרד הביטחון, 1985, עמוד 186.
* "אני באמת התקרבתי אליו, אל בירם, יותר מאחרים בגלל שני דברים: האחד – בגלל התנ"ך, והשני – משום שכבר עסקתי בהוראת [[W:חינוך גופני|חג"ם]] בעודי תלמיד בבית־הספר, דבר שעזר לי לשלם את שכר הלימוד. התברר לי, שהוא מחזיק בבית־הספר הרבה ילדים חסרי אמצעים, על־ידי קרן סטיפנדיות של בית־הספר הריאלי. אם מצא תלמיד טוב, היה אומר: 'היזהרו בבני עניים'. כשהייתי בכיתה ו' עמדתי לעזוב. הייתי תלמיד טוב, אבל לא היה לי כסף. הודעתי להררי, הגזבר, שאני אסיים השנה את הלימודים, ופתאום ד"ר בירם קורא לי: 'מה זה שאני שומע שאתה עוזב?' אמרתי לו שאין לי במה לשלם. 'מה זה, כך מתנהגים? צריך לבוא ולהגיד. אולי אפשר לעזור לך'. עניתי שלא ידעתי. 'אם כן, באים ושאוליםושואלים! זה רע מאוד אם אתה מרגיש שאתה לא יכול לגשת למנהל הריאלי ולהגיד לו שזו הבעיה שלך'. באתי למחרת למשרד ואז נתנו לי משרה להורות שיעורי עזר לתלמידים. גמרתי את חובותי הכספיים לבית־הספר רק כאשר חזרתי מ[[W:הצבא הבריטי|הצבא הבריטי]] ב־47'. רק אז סילקתי את החשבון האחרון." ~ על ימיו בבית הספר הריאלי ויחסיו על מנהלו, ד"ר ארתור בירם. מתוך ספרו, "מנהיגות צבאית", הוצאת משרד הביטחון, 1985, עמודים 186 - 187.
* "בירם ידע, שאני לא 'Yes man', אבל הוא מעולם לא הטיל ספק, שכל מה שאני אומר, זה אמת. כאשר הייתי בא ואומר שבגלל תורנות ב'הגנה' לא יכולתי להכין את השיעור, הוא היה מקבל את זה כמובן מאליו. הוא אמר: אנחנו אנשים אחראים, אני יודע שאתם נמצאים ב'הגנה', ויש לכם תורנות. איזה מנהל בית־ספר עושה דבר כזה? הוא תמיד חיפה עלינו. כאשר הושיבו אותנו בבית־סוהר הוא הלך לתת עדות לא נכונה, ואמר שככל הידוע לו אין לנו שום קשר עם ה'הגנה'. מייד שכר עורך־דין, והקים צעקות 'מה זה לוקחים לי את התלמידים שלי?!'" ~ על ימיו בבית הספר הריאלי ויחסיו על מנהלו, ד"ר ארתור בירם. מתוך ספרו, "מנהיגות צבאית", הוצאת משרד הביטחון, 1985, עמוד 187.
* "בירם ידע מה שאנו עושים: הוא ידע את כל רשימת חברי ה'הגנה' וידע את התורנות, וכאשר נמצא איזה תלמיד חלש, היה מבקש לא לכלול אותו בתורנות, כדי שיוכל להתרכז בלימודים. שררו שם יחסים לא פורמליים, שהם כמעט כמו היחס שבין בן לאב, ואני לא הייתי יחידי. היו אחרים באותו מצב. בדיוק באותו מצב. היו כאלה שמצבם היה גרוע משלי, כאלה שבכלל לא יכלו לשלם, והוא לא גבה מהם כסף כלל." ~ על ימיו בבית הספר הריאלי ויחסיו על מנהלו, ד"ר ארתור בירם. מתוך ספרו, "מנהיגות צבאית", הוצאת משרד הביטחון, 1985, עמוד 187.