אורי שמחוני: הבדלים בין גרסאות בדף
תוכן שנמחק תוכן שנוסף
Marloweperel (שיחה | תרומות) אין תקציר עריכה |
Marloweperel (שיחה | תרומות) אין תקציר עריכה |
||
שורה 20:
* "מול סערת הרוחות התמוהה בעקבות פרסום הפרוטוקולים של אוקטובר 1973 - שמבחינת המהות דשה בדברים שעיקרם ידוע כבר עשרות שנים - והפרשנויות על אי מקצועיותו של הצבא בשנת 73', ברצוני לומר את האמת, שמטבעה היא תמיד לא תקינה פוליטית: צה"ל של 73' היה הצבא הטוב והכשיר ביותר שהיה למדינת ישראל ב-62 שנות קיומה." ~ מתוך מאמרו "צבא מופתע אך יעיל". "הארץ" 12/10/10 ([http://www.haaretz.co.il/hasite/spages/1193104.html]).
* "אז אולי מישהו כן ידע מה הוא עושה? אולי הכוחות כן היו בשיא כשירותם המבצעית כאשר הצליחו להפוך מצב פתיחה קשה, כתוצאה ממתן התראה מודיעינית קצרה מדי, לניצחון צבאי חסר תקדים? באירוע לציון 25 שנים למלחמה שנערך בזמנו בפיקוד הצפון, שאל אותי אלוף הפיקוד אז, מה המסקנה העיקרית שלי מהמלחמה. תסתכל על המפקדים שלך, עניתי לו, ותפעיל את דמיונך. האם במפקדי האוגדות שלך אתה רואה את רפול, את מוסה פלד, את דן לנר? תסתכל על המח"טים, האם אתה רואה שם את יאנוש בן-גל, את אורי אור, את אמיר דרורי, את רן שריג, את יוסי פלד, יוסי בן חנן, וכן הלאה לגבי המג"דים ומפקדי הפלוגות. התוכניות חשובות, הכל חשוב, אבל הם יקבעו את התוצאה הסופית." ~ מתוך מאמרו "צבא מופתע אך יעיל". "הארץ" 12/10/10 ([http://www.haaretz.co.il/hasite/spages/1193104.html]).
* "דוגמה אישית. כשהייתי רב טוראי, מפקד כיתה בפלוגה ב' בגדוד 890, כל בוקר היה נפתח בריצה במסלול קבוע לאורך הכביש המקיף את מחנה תל נוף. ארבעה קילומטרים, ריצה קלה. באחד הבקרים שבהם הייתי מ"כ תורן היו בעיות משמעת במחלקה. בזמן
* "מאז אותו בוקר לא היו לי בעיות מנהיגות במחלקה. ההבדל בין זה לבין טרטור הוא ברור. אילו הייתי עומד במרכז ומריץ את המחלקה ארבע מאות מטרים זה טרטור. אבל אם אני רץ ארבעים קילומטרים יחד עם החיילים זה משהו אחר. זה גם אימון, גם חינוך וגם גיבוש. אבל זה לא טרטור, כי אין בזה אפילו גרם אחד של השפלה. אתה הרי לא משיג דוגמה אישית כשאתה יושב במעגל ומריץ אנשים מסביב. המבחן אינו בקושי, המבחן הוא אם האדם שמטיל את המשימה או את העונש מסוגל לעמוד בהם בעצמו. ריצה של עשרים קילומטרים כשהמפקד רץ בראש החיילים- ראויה. ריצה של קילומטר אחד כשהמפקד יושב בצד ואינו משתתף- אינה ראויה." ~ על דוגמה אישית. מתוך הספר "לוייתן לבן" בעריכת גלעד שמחוני, הוצאת "גלורי", 2006, עמוד 39.
* "דווקא שמחתי שהיה לילה כזה, כי היינו צריכים ממש להיכנס לתוך הכפר, וכמה בתים מסביב היו תפוסים על- ידי מחבלים. הבעיה היתה להגיע ולמצוא את היעד. טווח הראות היה מוגבל לחמישה מטרים. ההליכה היתה קשה, הרגליים טבעו עמוק בבוץ, היה איחור בלוח הזמנים, אף כי אנחנו לא ביזבזנו אף דקה. אגמון היה מפקד החוד. הוא דייק מאוד, לא הייתי צריך לתקן אותו אף פעם אחת. הבעיה היתה בהתחלקויות ובנפילות, שהאטו את הקצב. את הבית איתרנו כאשר הגענו לטווח של עשרה מטרים ממנו. לא יכלו להיעשות שום הכנות מוקדמות. פרצנו פנימה. הבית היה ריק. ואז, ברגע שהתחלנו בטיהור, נפתחה אש מכמה כיוונים בחוץ. הסתבר שהיו חוליות נוספות, והבית שהיה מזוהה כמפקדה, היה נטוש. שלושה בתים מסביב: אחד מימין, אחד משמאל, ואחד מלפנים, בטווחים של שלושים- ארבעים מטר, היו תפוסים. רצנו מן הבית החוצה ונשכבנו מבחוץ. לפני שאנחנו התחלנו לירות, הם התחילו להתקרב. כשהגיעו קרוב, פתחנו באש. הרגנו שם שניים או שלושה, והבערנו את שלושת הבתים. פוצצנו אחד מהבתים בנוסף ליעד עצמו, שהוכן לפיצוץ. היו ארבעה או חמישה הרוגים למחבלים, אנחנו לא נשרטנו. ביצענו את המשימה וחזרנו בשלום." ~ אורי שמחוני מספר על פעולה של [[W:סיירת אגוז|סיירת אגוז]], עליה פיקד, בכפר עינתא שבלבנון בדצמבר 1970. מתוך כרך 14 של אנציקלופדיה "צה"ל בחילו: סיירות ומיעוטים", עמוד 65.
| |||