חנן פורת: הבדלים בין גרסאות בדף
תוכן שנמחק תוכן שנוסף
שורה 34:
==מסופר עליו==
* אלחנן אתאלי היה תלמידו וידידו של חנן פורת מגיל 14 ועד הרצחו בתענית אסתר תשנ"א.
"בתום הלוויה שנערכה בי"ד באדר, חנן פורת אמר להורים: "פורים שמח! אין אבלות בפורים. מחר בשושן פורים נעשה סעודת פורים ב'בית אלחנן', במקום שבו הסתירו את אלחנן לאחר הרצח". פורת הגיע למקום, פרץ אותו בעזרת מוט ברזל ודאג לערוך סעודת פורים שבה השתתפו הוריו של אלחנן, יוסף ולאה.
שורה 45:
פורת אמר להורים: "למה אתם עצובים?! אלחנן חי! הוא נמצא פה מאחורי הפרגוד וחי חיים רוחניים נפלאים. היו לו חזיונות גדולים בקשר לעיר דוד. במקום שהוא נמצא כעת ביכולתו לקדם את הפרויקטים האלה בצורה הרבה יותר טובה ממה שהיה יכול לעשות פה" [...]."
* עודד מזרחי, [http://www.inn.co.il/Besheva/Article.aspx/12208 חנן ואלחנן] בשבע גיליון 506, 16 באוגוסט 2012.▼
▲
{{מפריד}}
* מדברי ההספד של ביתו, תרצה פורת:
מאז פורים תש"ע, בו התגלתה מחלתך, דיברנו לא פעם על המוות. ואתה תמיד אמרת שאינך מפחד כלל. "הדברים לא מסתיימים פה", היית אומר וחוזר שוב ושוב על הפסוק "למען יזמרך כבוד ולא ידום", "למען יזמרך כבוד" – בעולם הזה, "ולא ידום" - לעולם הבא. ומסביר: אם החיים שלך מזמרים כבוד לקב"ה, גם אם אתה לא אומר את זה כל היום, אבל אתה חי בצורה שמזמרת כבוד לקב"ה, אז זה לא יידום, הדברים נמשכים.
"הסיפור הוא להגדיל את שמו של הקב"ה”, כך היית אומר. "אם הקב"ה רוצה שאגדיל את שמו בעולם הזה - אז אגדיל את שמו פה, ואם הוא רוצה שאגדיל את שמו בעולם הבא - אז אגדיל את שמו שם. "מה לי הכא, מה לי התם"?
ואני הייתי מקשה ושואלת: "אם מה לי פה, מה לי שם, אז למה להילחם? למה לעבור הקרנות יומיומיות וכימותרפיה? למה לבלוע עשרות סוגים שונים של כדורים? למה לנסות להילחם במחלה הזאת בכל דרך?" ואתה היית עונה כרגיל בפסוק "מה בצע בדמי ברדתי אל שחת? היודך עפר, היגיד אמיתך?” ומסביר: למה “מה בצע בדמי ברדתי אל שחת”? בגלל ש:"היודך עפר? היגיד אמיתך!" בגלל היכולת להודות. בעולם הזה קיימת יכולת ההודאה, ועל זה שווה להילחם, על היכולת להודות לקב"ה, להלל ולשבח. ואכן היית מקפיד להודות. בכל יום ויום היית חוזר ואומר: "אני מודה על כל נשימה ונשימה".
[...]
בימי מחלתך, היו שעות רבות של היום מוקדשות לתפילה. וגם כשכבר בקושי יכולת לעמוד, ולא יכולת בעצמך להתעטף בטלית ולהניח תפילין. ואנו - ילדיך ואמא, היינו עוטפים אותך בטלית ומניחים את התפילין על ידיך ובין עיניך, גם אז הייתה הנהרה על פניך.
וכשהיית אומר את "לשם ייחוד קודשא בריך הוא ושכינתה" לפני ההתעטפות בטלית, והיית מגיע למילים "הריני מתעטף בציצית, כן תתעטף נשמתי ורמ"ח אברי ושס"ה גידי באור הציצית..." היית עוצר ושואל: "איך אפשר להתעטף באור?? אפשר אולי לראות אור, אבל להתעטף באור!? ועוד לעטוף את הגוף באור? את האיברים באור? איך ייתכן?”, “ שנים לא ידעתי", כך אמרת, "אך עכשיו אני יודע, אני מתעטף באור! עכשיו אני מתעטף באור!"
[...]
ואנו - ראינו אמנם את גופך כאן איתנו, אך הבנו שאתה חי במקום גבוה בהרבה, במקום מואר, במקום שהוא מעבר לגוף הרצוץ והשבור. ואף אתה במילותיך חזרת והסברת, לכל שואל: "הגוף שבור ומרוסק, אך הנשמה מאירה".
[...]
באחד הלילות בהם ישנו, יחיעם ואני, על יד מיטתך בבית החולים, היית במצוקה נשימתית. ותוך כדי המאבק על הנשימה, חזרת ואמרת שוב ושוב: "קוה אל ה', חזק ויאמץ לבך, וקוה אל ה'", "קוה אל ה', חזק ויאמץ לבך, וקוה אל ה'". הקול סדוק, בקושי מובן, אך מתעקש וחוזר: "קוה אל ה', חזק ויאמץ לבך, וקוה אל ה'". וכשקצת הוקל לך, ביקשת: "שירת העשבים", ואני שרתי לך את השיר המופלא. ואתה, על אף מצבך הקשה, שרת איתי בקול סדוק: "וכשהלב מן השירה מתמלא, ומשתוקק אל ארץ ישראל, אור גדול אזי נמשך והולך מקדושתה של הארץ עליו, ומשירת העשבים נעשה ניגון של הלב".
ומתוך הניגון התמידי של לבך, חזרת ונעורת שוב באותו הלילה ואמרת:"ה' אלוקיכם אמת", "ה' אלוקיכם אמת".
וכך גם בלילות אחרים בבית החולים, מצבך היה קשה ביותר, אך אתה המשכת להתעורר ו"להגיד... אמונתך בלילות".
לילה אחד חזרת ואמרת שוב ושוב: "ה' אחד ושמו אחד", "ה' אחד ושמו אחד". ולאחר מכן: "מנשרים קלו ומאריות גברו לעשות רצון קונם וחפץ צורם".
המצב היה קשה ואתה בקושי דיברת, אך המשפטים הספורים שכן אמרת, היו תמיד של תורה או שירה, חושפים בפנינו מה נותר בעומק האדם, גם כשנראה שהכול כבר מתפורר, חושפים בפנינו את גדולת הנשמה.
***
כשהרגשנו שהטיפול בבית החולים כבר לא נכון לך, עברנו איתך להוספיס בירושלים ,כתחנה בדרך הביתה. וכל הבוקר בבית החולים בתל-אביב אמרתי לך "אבא, עוד מעט עולים לירושלים". עיניך היו רוב הזמן עצומות, ולא ידענו האם אתה מבין, אך הנהגנו את עצמינו לדבר אליך, בהנחה שגם אם אינך מגיב, אתה אולי שומע.
וכשהגענו להוספיס שבהר הצופים, שרתי לך את "מעל פסגת הר הצופים" ואת "ירושלים של זהב", אך באמצע השירה נאלצתי להפסיק כדי לענות על שאלותיהן של האחיות בהוספיס בקשר למצבך הרפואי. ואתה - על אף שהיית נראה שאתה כבר לא לגמרי איתנו, שרת מהמיטה בקול סדוק: "חזרנו אל בורות המים לשוק ולכיכר, שופר קורא בהר הבית בעיר העתיקה", כי איך אפשר להפסיק את השיר לפני שמספרים על החזרה לירושלים?!
והאחיות בהוספיס קראו בהפתעה מוחלטת: "הוא שר, הוא שר", כי במצבך הפיזי, זה היה נראה כפלא ממש. והן עמדו סביב מיטתך והצטרפו לשירה.
ועל פסגת הר הצופים גם אתה שרת, עד תום השיר, בקול שבקושי נשמע: "ירושלים של זהב".
[...]
תרצה פורת, [http://www.kipa.co.il/now/49540.htmlהגוף שבור ומרוסק אך הנשמה מאירה], אתר 'כיפה'.
==קישורים חיצוניים==
| |||