הבדלים בין גרסאות בדף "דרך ארוכה קצרה"

מ
 
==על מסלולו הצבאי==
* "לאחר פינוי אש"ף מביירות הסתיים תפקידתפקידי בלבנון, ויצאתי לקורס פיקוד ומטה. החלטתי ללכת לקורס מתוך שאיפה לקבל תפקיד מג"ד בחטיבת הצנחנים, ואחר כך להתמודד על תפקיד מפקד סיירת מטכ"ל. כחודשיים וחצי לאחר תחילת הקורס נקראתי בדחיפות ליטול פיקוד על גדוד 890, אשר מפקדו הקודם הודח, לאחר סדרה של תקלות מבצעיות ותקלות בטיחות בגדוד, במהלך מבצע של"ג ואחריו. גדוד 890 שקיבלתי היה במשבר. לסדרת תקלות הבטיחות והתקלות המבצעיות, שחלקן הסבו לגדוד הרוגים ופצועים, נוספה הטראומה של הדחת המג"ד. עם קבלת הפיקוד על הגדוד שמעתי קולות שאמרו, 'איזה מזל נאחס (ביש) לקבל גדוד במשבר'. אגב, ביטויים שכאלה שמעתי עם כניסתי לעוד שלושה תפקידים במהלך שירותי הצבאי. כאשר סיימתי תפקידים אלה, היו שאמרו לי, "איזה מזל היה לך לעשות את התפקיד בתקופה טובה כל כך..." למדתי להבין את אמירתו של נפוליאון בונפארטה, 'אני לא צריך גנרלים עם שכל, אני מעדיף גנרלים עם מזל...' למדתי שבשביל 'מזל' צריך שכל, אך ניתן להבין אמירה זו טוב יותר כאשר נזכרים באמירתו של הארכיאולוג והרמטכ"ל לשעבר, יגאל ידין. מספרים שלאחר שמצא את המגילות הגנוזות במדבר יהודה, הוא נשאל איך הוא מסביר את המזל שהיה לו. הוא ענה: בשירותי בצה"ל למדתי שבשביל 'מזל' צריך נוהל קרב טוב' (כלומר תכנון וביצוע מוקפדים) למדתי שהפיקוד והמלחמה הם אמניות, ודווקא בשל היות המלחמה "ממלכת אי- הוודאות", חשיבה ותכנוון מוקדמים, ירידה לפרטים מבלי לאבד את 'התמונה הגדולה', ענווה ונסיון, שהוא המפתח ל'חוכמת המעשה'- הם ערובה להצלחה, ל'מזל'. לשמחתי יכולתי לחוש שהיה לי 'מזל' כאשר סיימתי את תפקיד מג"ד 890, כמו את שלושת התפקידים הנוספים שבעת שקיבלתי אותם שמעתי הערות על 'חוסר מזל' בעיתוי: מפקד סיירת מטכ"ל, מפקד אוגדת איו"ש, והרמטכ"ל." ~ עמודים 55-56.
* "על [[W:גדוד 890|גדוד 890]] פיקדתי כשנתיים, מדצמבר 82'. במהלכן התמודד הגדוד בהצלחה עם פיגועי חזבאללה וארגונים אחרים באזור עין-זחלתא, צור וצידון, וכן בהשלטת סדר ושקט במתח שבין דרוזים לנוצרים בהרי השוף בלבנון. הגדוד סיכל פיגועים רבים, ובהיתקלויות הרג מחבלים. לגדוד היו כמה פצועים, ואף לא הרוג אחד. ההצלחה הייתה פרי חשיבה יצירתית בכל הרמות, מתח מבצעי גבוה בגדוד, שבירת שגרה באופן שלא יאפשר חשיפת נקודות תורפה בפעילות המבצעית והמנהלתית, ומשמעת מבצעית. באמנות הפיקוד ובאמנות המלחמה, ההצלחה – או המזל – נמצאים בפרטים הקטנים." ~ עמוד 56.
* "אחת השאלות, החוזרת ועולה לאורך כל שנות קיומו של צה"ל, היא שאלת מיקומו של המפקד בקרב: האם עליו להיות ממש בזירת הקרב, יחד עם חייליו, או שמא עדיף שיימצא במוצב פיקוד, המאפשר לו שליטה על כל הכוחות הכפופים לו? בעיקרה, זו שאלה מקצועית, ויש לדון בה בתור שכזו, אם כי יש לה השלכות החורגות מעבר לתחום המקצועי הצר, בעיקר מבחינת מוראל הכוחות והאמון במפקדים. שאלה זו נידונה לא מעט בתחקירים שלאחר [[מלחמת לבנון השנייה]], ופרצה לשיח הציבורי בעיקר בקשר למיקומם של מפקדי אוגדות במפקדה עורפית 'מול מסכי פלזמה'. לטעמי, הדיון הציבורי התנהל ברובו בנימה פופוליסטית, ובחלקו מצאתי שחרור כעסים של פקודים (חיילים ומפקדים זוטרים), שחשו בתום המלחמה מתוסכלים, ובצדק, ופרקו את זעמם על מפקדיהם, לא תמיד בצדק."
* "השירות ב[[W:נוער חלוצי לוחם|נח"ל]] באותה תקופה אִפשר לי לעשות שירות קרבי ב[[W:נח"ל מוצנח|נח"ל המוצנח]] ולהגשים את מה שחונכתי אליו והאמנתי בו: התיישבות (ששיאה הקמת יישוב חדש בארץ) וחיי שיתוף בקיבוץ. כאשר גרופית נקבע כקיבוץ היעד שלנו, ההחלטה כמעט היתה ברורה מאליה. האתגר שבקיבוץ צעיר, בן שנתיים, ועוד בערבה, קסם לי מאוד. טרם גיוסי, וגם במהלך שירות החובה שלי, לא חשבתי על שירות צבאי ארוך, ואף לא על קצונה. לא חשבתי אז שהביטחון הצבאי הוא הדבר החשוב, או התחום שיש לי בו יתרון או עניין. הייתי חלק מרובו של עם ישראל שהאמין שמלחמת ששת הימים היתה המלחמה האחרונה, וחשב שהנִצחון המזהיר של ששת הימים שכנע- או עתיד לשכנע- את הערבים שכדאי להגיע לשלום. הייתי חלק מאותה תחושה של שאננות וביטחון עצמי, שהיתה נחלתנו עד מלחמת יום הכיפורים. הייתי גם שלם עם המתכונת של 'שטחים תמורת שלום', שנקבעה מיד לאחר מלחמת ששת הימים והתבטאה בהחלטת הממשלה שלא לספח את השטחים (למעט חלקה המזרחי של ירושלים) אלא לראות בהם פיקדון עד להסכם שלום." ~ עמוד 42.
* "התגייסתי בספטמבר 1968, את שירות החובה עשיתי מתוך הרגשת חובה, בוודאי לא מאהבה. אני חושב שאם מישהו היה מנבא לי שאני עתיד לשרת בצבא יותר משלושים שנה, הייתי צוחק ממנו ואומר לו שהוא פשוט לא מכיר אותי. לא יהיה זה נכון לומר ששנאתי כל דבר שקשור בצבא. היו בשירות דברים שמאוד אהבתי ומהם שאבתי כוח וסיפוק עצומים: העבודה עם אנשים, הפיקוד עליהם, הרוח וסולם הערכים הצה"לי. כל אלה מאוד דיברו אלי וחיברו אותי לצבא בקשר עז. ויחד עם זאת, כשהייתי חייל בשירות חובה שנאתי עד להחריד את ימי ראשון בבוקר, וממש התקשיתי לחזור מחופשת השבת לגדוד. אני מודע היטב לכך שקושי מסוג זה בהחלט אינו אופייני למי שאוהב אהבת אמת את הצבא ואת חיי הצבא." ~ עמודים 42-43.
* "אך על אף שלא אהבתי את השירות הצבאי, כבר בטירונות התברר שאני חייל טוב. מפקדַי רצו שאצא לקורס מ"כים מיד לאחר הטירונות ('אחוזים מוקדמים', קראו לזה אז), אל חברַי לגרעין העדיפו שאמשיך איתם בשל היותי מזכיר הגרעין. הגענו להסכמה שאצא לקורס המ"כים ב'אחוזים מאוחרים', כעבור שנה. כבר בתחילת שירות החובה החלה ההתפכחות מהאשליה המתוקה של 'מנוחה ונחלה', שכביכול הושגה במלחמת ששת הימים. נלחמנו בטרור הפלסטיני לאורך הגבול עם ירדן. איבדנו את שלמה סבירסקי ז"ל בהפגזת מחבלים על כפר רופיםרופין, ואת דודיק קימלפלד ז"ל במרדף אחר מחבלים בעומק ירדן, לאחר שהפגיזו במרגמות 82 מ"מ את מושב עין יהב. (איבדנו גם את שמחה ספיר ז"ל, מפקד מחלקה ב[[W:נח"ל מוצנח|גדוד 50]], שנהרג בתאונת אימונים). חווינו את מלחמת ההתשה בתעלת סואץ. כל אלה לא שינו את סדר העדיפויות האישי שלי." ~ עמוד 43.
* "לקראת תום קורס המ"כים הזמין אותי לראיון [[נחמיה תמרי]] ז"ל, מפקד פלוגת המ"כים ב[[W:נח"ל מוצנח|גדוד 50]], גדוד הנח"ל המוצנח של [[W:חטיבת הצנחנים|חטיבת הצנחנים]] הסדירה (35) וביקש ממני לצאת לקורס קצינים לאחר תקופת פיקוד קצרה כמפקד כיתה. ידעתי לשם מה הוזמנתי, ועוד לפני שהתייצבתי אצלו, כבר היה מנוי וגמור עִמי להשיב בשלילה. היציאה לקורס חייבה לחתום קבע לשנה, ואת המחשבה הזו דחיתי מכול וכול. באותו זמן ראיתי חשיבות עצומה להגעתי המהירה לקיבוץ הצעיר גרופית, שהגרעין שלי היה השלישי לאיושו. היתה בי תחושת אחריות כלפי הקיבוץ וגם כלפי חברַי לגרעין, שאִפשרו לי להמשיך במסלול פיקודי ('אחוזים מאוחרים') בגדוד 50, במקום להגיע מוקדם יותר לשל"ת בקיבוץ. כפי שכבר ציינתי, את חיי הצבא לא אהבתי. השירות הצבאי, או הקצונה, לא היו משאת חיי, ולא נכללו בסדר העדיפויות שלי. לא היתה בי מה שמכונה היום 'מוּרעָלוּת' צבא, ודאי לא הרפתקנות." ~ עמוד 43.
* אך למרות נחישותי שלא להמשיך בשירות הצבאי, לא קל היה לי לסרב לנחמיה. כבר אז הערכתי אותו מאוד. לימים כאשר לדאבוני נדרשתי להספידו לאחר שנהרג בהתרסקות מסוקו, בהיותו אלוף פיקוד המרכז, אמרתי ש'את גבו של נחמיה הכרתי היטב, אף יותר מרעייתו חנה': הלכתי אחריו כחייל בפלוגתו, במבצע הראשון מעבר לגבול שהשתתפתי בו, והוא פיקד על הכוח. כאשר חזרתי לשירות קבע, מסלול שירותי היה דומה מאוד לשלו: מ"מ ומ"פ בגדוד הנח"ל המוצנח, מפקד סיירת צנחנים, מג"ד 890, מפקד סיירת מטכ"ל, מח"ט הצנחנים ואחר כך גם אלוף פיקוד המרכז. חזרתי לשרת תחת פיקודו, ואף כסגנו, ותמיד הגיתי אליו הערכה רבה, ולכל אורך מסלול השירות ראיתי בו דוגמה ומופת." ~ עמודים 43-44.
1,682

עריכות