ישעיהו ליבוביץ: הבדלים בין גרסאות בדף

* "אירועים היסטוריים-מדיניים אין להם משמעות דתית אלא אם הם מעשים שנעשו למען התורה או מכוח דחף שבא מן התורה, או אם הם סבל שסבלו יהודים למען התורה. במובן זה יש משמעות דתית למלחמת החשמונאים - מזה, ולקידוש-השם של הקהילות הקדושות - מגנצא, אשפירא וורמיזא - מזה ; ולעומת זה אין משמעות דתית לא לנצחונות מלחמת העצמאות ומלחמת ששת הימים ולא לאושוויץ - כל אלה אינדיפרנטיים מבחינה דתית : עולם כמנהגו נוהג."<ref>מתוך מאמרו "'''משמעותם של ימי הספירה'''"</ref>

* "מלחמת ששת הימים לא הייתה בחינת קידוש־השם, כי לא נתכוונה לכך. הר־הבית נכבש הפעם לא בידי 'החשמונאים' אלא בידי 'המתיוונים'. מעולם לא היה חילול־השם בצורה ממלכתית ולאומית אינסטיטוציונאלית כמו העלייה ההמונית במאות אוטובוסים ומכוניות לכותל המערבי מדי שבת בשבתו. מכל דברי הנביאים לא נתקיים לפי שעה אלא אחד: 'ובני פריצי עמך יבואו בו וחללוהו'."<ref>מתוך מאמרו "'''משמעותם של ימי הספירה'''"</ref>

* "אם נשתחרר מן ההזיות הפסבדו-משיחיות לגבי תקומתנו המדינית ומן ההתלהבות הפסבדו-דתית הפרימיטיבית להישגים מדיניים וצבאיים, אפשר שנגיע להערכה אחרת לגמרי לגבי משמעותה הדתית העמוקה של הקמת המדינה, ומכאן - גם להערכה דתית אחרת של ימי זכרון המאורע הגדול הזה ולהכרעות הלכתיות ברורות יותר בדבר המצוות, בצורת ברכות ותפילות, שנעמיד עלינו בקשר לימים אלה. אז אולי נבין שהמשמעות הדתית של ה' באייר וכ"ח באייר איננה בהישגים הלאומיים-מדיניים והצבאיים שהם מסמלים ושהם כשלעצמם אינדיפרנטיים מבחינה דתית, אלא במשימה הדתית הגדולה שהם מטילים עלינו. משמעותה הדתית של תקומתנו המדינית היא שהשחרור, העצמאות והממלכתיות מעמידים את היהדות הדתית ואת היהודי הדתי בפני תפקידים דתיים שטושטשו והועלמו ע"י הגלות ושלטון הזרים עלינו. עתה הוצאה ההלכה מן החממה המלאכותית, שבה גודלה וטופחה, מאותו עולם שבו היה נוח ליהודי - מבחינה רוחנית ונפשית - לחיות עפ"<ref>מתוךי מאמרוהתורה ולא היה צריך אלא לקשט עפ"י התורה מציאות ריאלית שניתנה לו והיתה מקויימת ע"י גורמים שמחוץ לתורה - ע"י הגורמים והכוחות המדיניים, החברתיים, הכלכליים והטכניים של העולם הלא-יהודי, שבמסגרתו התקיימה החברה היהודית. המבין שהתורה ניתנה לנו כדי שנתאמץ לעצב על-פיה את חיינו החל ביסודות הריאליים שעליהם הם עומדים, יבין שתנאי ראשון לאפשרות של מאמץ זה הוא שהציבור שעליו הוא מוטל - העם היהודי - יהיה אדון לגורלו, אחראי להנחת יסודות קיומו ונושא בעצמו בעול התפקידים הקשורים בקיום זה. עתה - ורק עתה, עם השגת העצמאות לעם היהודי - תיבחן היהדות, אם אמנם '''יוםתורת-העצמאותחיים''' ויוםבידה, שעל-ירושליםפיה ייתכן לעשות את המאמץ להניח את היסודות של קיום האדם והחברה ; '''ואין ערכו הדתי של מאמץ זה מותנה בוודאות כחגיםשל דתייםהצלחתו'''."</ref>

* "אם ה' באייר הוא היום שבו הוטל עלינו תפקיד זה על מלוא האחריות הדתית הכרוכה בו - לא ייתכן מבחינה דתית, ואף לא מבחינת ההגינות האנושית גרידא, לנהוג בו אותו מנהג של דו-פרצופיות שנוהגת בו היהדות הדתית הרשמית. מתן מעמד של לגיטימיות דתית לעובדת קוממותנו הממלכתית אינו אפשרי בלי שינויים מרחיקי-לכת בנוהג דתי המושתת על הנחת העדר קוממיות זו. אי-אפשר לכלול בלוח-השנה הדתי "יום-עצמאות", כשהסידור של כל ימות-השנה והמחזור של כל המועדים מוסיף להיות ביטוי לתחושת העדר העצמאות. אי-אפשר לקיים טקס דתי חגיגי בה' באייר והודיה על נצחוננו הצבאי בכ"ח באייר בשעה שאין אנו פוסקים בכל יום שני וחמישי מלשפוך שיח על גלות, שעבוד, שפלות וחרפה. אי-אפשר לשמוח בירושלים ההולכת ונבנית בידי ישראל ולהוסיף להציגה בניסוחי תפילתנו כעיר חרבה ומושפלת בידי הגויים. אי-אפשר לתת גושפנקא דתית לצה"ל, ויחד עם זה להוסיף להעמיד פנים בתפילה כמחוסרי-ישע ונטולי יכולת הגנה עצמית. אי-אפשר לפטור את מדינת ישראל - אם היא זוכה להכרה דתית - ב"תפילה לשלום המדינה" (מעין תחליף ל"הנותן תשועה") ולא לכלול אותה בשמונה-עשרה היום-יומית."<ref>מתוך מאמרו "'''יום-העצמאות ויום-ירושלים כחגים דתיים'''"</ref>

* "מאז העמיד המלך הרשע מנשה בן חזקיהו פסלים וצלמים בבית־המקדש והעביר את בנו באש בעמק שבמורד הר־הבית, ומיום שהועמד 'שקוץ משומם' במקדש ע"י המלך הסורי־יווני אנטיוכוס אפיפנס ומשרתיו היהודים המתיוונים, מאז ועד היום הזה לא היה חילול־השם כאותה עליה לרגל לכותל המערבי של 200,000 יהודים ב־20,000 כלי־רכב ביום חג־השבועות הזה, וכן כעובדה שנקבעו ע"י משטרת ישראל מגרשי־חניה מיוחדים במורד הר־הבית למכוניות מבקרי הכותל המערבי בשבתות, ולא היה בזיון לתורה וליהדות כתופעה של אלפי יהודים ויהודיות היורדים עתה מדי שבת בשבתו לעיר העתיקה לקניית 'מציאות' בבזאר הערבי. אשר לליכוד הלאומי בצלו של הכותל – הנה הצעתי : תתוקן הרחבה שלפני הכותל כדיסקוטק הגדול ביותר במדינת ישראל, וייקרא שמו '"דיסקוטק השכינה'". דבר זה ישביע את רצונם של כל החוגים והפלגים בעם : של החילוניים – בשל היותו דיסקוטק, של הדתיים – בשל שם השכינה הנקרא עליו. דבר זה ישמש סמל נעלה לאחדות העם המיוצגת ע"י הקואליציות שמן המפד"ל עד מפ"ם בממשלת ישראל ומן מפא"י עד אגודת-ישראל בעיריית ירושלים – סמל למשטר האתיאיסטי-קלריקאלי של המדינה החילונית הידועה בציבור כדתית."<ref>מתוך מאמרו "'''הדיסכותל'''"</ref>