ארז גרשטיין: הבדלים בין גרסאות בדף

==נאמר עליו==

* "לא היה לוחם ששירת בלבנון שלא הכיר את ארז, או לפחות את האגדות שנרקמו סביבו. כל מלחמה יוצרת את הגיבורים שלה, כאלה המכתיבים את הנורמות ואת השאיפות של היחידות ושל לוחמים רבים. אין ספק שארז היה גיבור הלחימה של צה”ל בחיזבאללה. אלפי לוחמים חיקו את ארז, לעיתים אף באופן לא מודע - סגנון הדיבור, צורת ההליכה שלו, האופן שבו החזיק ברובה." ~ תא"ל [[משה תמיר]] על ארז. מתוך ספרו "מלחמה ללא אות".

* "תרגיל השטח הבנוי נפתח בצליפה נאה ביותר של [[W:RPG-7|אר. פי. ג'י]]. והכוח מסתער קדימה אל הבתים. אני נצמד היטב למ"פ, בתקווה שזהו מקום בטוח. מספיק לי צרור אחד. א' אינו נותן לחיילים מנוח. הוא רץ איתם, נוזף, מתקן, משפר, ומדי פעם נותן תוקף לדבריו בלטיפה ידידותית המתבצעת בעזרת סוליית הנעל. אחרי התרגיל נשמעים דברי סיכום. עוד שינוי חיובי מן התקופה שלי היא הדרישה המפורשת, גם מפי המ"פ וגם מפי מפקד הצוות, לשמוע כמה שיותר הערות וניתוחים מפי החיילים עצמם. 'התרגיל הזה היה בסדר בשביל הגדוד אבל לא בשביל הסיירת', אומר להם א'. למפקד הצוות, בצד, הוא מזכיר שאין כמו כמה גלגולים בקוצים כדי לשפר את רמת חיילות הפרט." ~ מאיר שלו על ארז גרשטיין בכתבה "בחזרה לסיירת גולני", "במחנה" ראש השנה תשמ"ט 1988.

* "את ארז אני מכיר עוד מימיי כלוחם בפלוגה הרובאית של [[W:גדוד 51|גדוד 51]]. באותה תקופה הוא שימש כמג"ד. ארז הוא זה שהוציא אותי לקורס קצינים. כשחזרתי מהקורס, המשכתי לשמש כמ"מ וסמ"פ תחת פיקודו. שם, למעשה, התחילה ההידברות שלנו. ההיתקלות הראשונה שלי הייתה ביחד איתו; יצאנו ללכוד שלושה מחבלים ליד הכפר רומיא'א בדרום לבנון. הייתי מ"מ צעיר בפלוגה הרובאית. המתנו במארב לחוליה שתגיע. בסופו של דבר, כשהיא הגיעה, ארז זיהה אותה ראשון עם החושים המחודדים שלו. הוא מיד הפנה את תשומת לבי, כי הייתי מפקד הכוח. אני זוכר איך הוא התייחס למצב בשטח, בקור רוח לא מוסבר, ובמקביל גם תדרך אותי. הוא אמר, פחות או יותר: 'תמיר, אנחנו פותחים באש, אתה באיגוף עם החוד, וזה או שאתם הורגים אותם או שאתה לא חוזר יותר לרובאית'. פתחנו מיד באש, ושנייה אחרי זה כבר קמתי להסתערות. אם לומר את האמת, חששתי יותר מארז מאשר מהמחבלים. במהלך הדילוגים חטפנו אש תופת לתוך הכוח, ועצרתי כדי להבין מאיפה יורים עלינו. ניסיתי להבין את תמונת המצב והסתכלתי על ארז. כדורים שרקו מסביבו והוא, עם כל הגובה שלו, פשוט עמד, לא פחד מכלום, וסימן לי להמשיך בהסתערות כאילו זה תרגיל. כשאתה רואה כזה דבר אתה לא יכול להיכשל. מיד הרגנו אותם. אחרי זה, כמו שרק ארז יודע לעשות, הוא ישר הוציא את הפנקס שלו ורשם שביום הזה והזה, החייל הזה והזה הרג ככה וככה מחבלים. זה מה שעניין אותו אחרי היתקלות. וזה גם מה שהיה כל כך יפה באיש הזה." ~ תא"ל [[W:תמיר ידעי|תמיר ידעי]] על מפקדו ארז גרשטיין. מתוך הכתבה [http://www.fresh.co.il/vBulletin/showthread.php?t=410661&highlight=%E2%F8%F9%E8%E9%E9%EF#post3313650 רזי ארז: עשור לנפילתו של ארז גרשטיין], [[W:במחנה|במחנה]], ‏ 27.02.2009.

* "האוויר סביבך תמיד רטט בהתרגשות, לידך ידע כל אחד - פחות מביצוע מושלם, פחות מהשקעה מוחלטת, פחות מפתרון מקורי ונועז, לא יתקבל. לא אצל ארז. פצוע לא יישאר בשטח, משימה לא תישאר חסרה. מעולם לא עצרת באדום, תמיד מצאת איגוף, עיקוף, סיבוב, ודרך לחזור אל מול פני האש. לא היה ויתור שוויתרת לעצמך, והרווחת ביושר גמור את האגדות שנרקמו סביב החיילות המופתית שלך. ועכשיו באת אל מנוחתך. כאן כבר אין תנועה ואש. כאן נעצר הזמן, וכל השעונים עומדים מלכת." ~ רא"ל [[גבי אשכנזי]] על ארז גרשטיין ([http://www.nrg.co.il/online/1/ART2/239/011.html מקור]).

* "שנים אני נוסע בלבנון, ובכל פעם עובר בין הכפרים ומסתכל מלמטה על הרכס. מציב כאן חיילים, עולה לביקורים. וה[[W:בופור|בופור]]. הפך לשם דבר בינתיים, אין ילד בישראל שלא שמע עליו. החבר'ה שנתנו כאן את חייהם הפכו לסמלים. גם גוני. גם ארז, אתם יודעים, תת- אלוף ארז גרשטיין, שנפצע [[W:הקרב על הבופור|אז]] איתנו, בשנה שעברה נהרג. ואני שואל את עצמי תמיד מה ארז היה אומר אם היה כאן, ומה אמיר, ומה חוסין, כל אלה שאהבתי. וכשאני מתדרך חיילים לפני מבצע אני מספר עליהם, מסביר איך כל אחד נהרג. אתם כבר מנוסים, לאבד זה תמיד קשה, אבל ממשיכים. נושכים שפתיים וממשיכים הלאה. ואני אישית ממשיך בדרכם, זה סוג של מנגנון פיצוי שכזה, שיש לי אישית, שעוזר בהתמודדות." ~ האלוף [[משה קפלינסקי]] על חברו תא"ל ארז גרשטיין. מתוך הספר [[W:אם יש גן עדן|אם יש גן עדן]] מאת [[W:רון לשם|רון לשם]], הוצאת זמורה ביתן, 2005, עמוד 271.

* "אומץ לבו ונוכחותו האישית בקו הראשון סחפו את הלוחמים שפעלו תחת פיקודו. באחת הפעולות, כאשר יצא עם כוח לסיור רגלי בג'בל א- רפיע, נתקל הכוח שבפיקודו בשני מחבלים. ארז, שהיה ידוע ביכולת קליעה יוצאת דופן, נהג לשאת נשק בעל טלסקופ, ולכן הצליח לפגוע במחבלים במכת האש הראשונה. שנים רבות לאחר אותה היתקלות הייתי נוכח בויכוח ער בין לוחמים על טווח הפגיעה הדמיוני באותו אירוע." ~ תא"ל [[משה תמיר|משה "צ'יקו" תמיר]] מספר על גרשטיין בספרו "מלחמה ללא אות" מאת עמוד 221.

* "ארז גרשטיין היה סֶמֶל. רק בן 39 במותו, לא היה בצה"ל בתקופתו מפקד מוכר יותר, או אהוד ממנו על הלוחמים. גבה קומה, כריזמטי ודעתן, בלט תת-אלוף גרשטיין באומץ לבו, אך גם בכישרון בלתי מבוטל לחולל שערוריות ולהוציא את מפקדיו משלוותם. הוא היה פרא אדם, שהכול נסלח לו עקב כישוריו כמפקד ולוחם. בעינינו, אומר קצין ששירת אתו בצפון, ארז היה בן אלמוות. הדמות האחרונה שבאמת נראתה גדולה מהחיים. ביוני 1982, ביום הראשון של מלחמת לבנון הראשונה, הצטיין גרשטיין, אז מפקד צוות ב[[W:סיירת גולני|סיירת גולני]], בקרב הבופור. מאז, עשה את רוב שירותו באזור הביטחון בדרום לבנון. מינויו, בתחילת 1998, למפקד יחידת הקישור ללבנון (יק"ל), נחשב צעד טבעי. מי עוד היה בקיא כמוהו בלחימה בלבנון?" ~ מתוך הספר "קורי עכביש" מאת: עמוס הראל, אבי יששכרוף, הוצאת ידיעות ספרים, 2008, עמוד 15 ([http://www.e-vrit.co.il/%D7%A7%D7%95%D7%A8%D7%99_%D7%A2%D7%9B%D7%91%D7%99%D7%A9-%D7%A4%D7%A8%D7%A7_%D7%A8%D7%90%D7%A9%D7%95%D7%9F.aspx מקור]).