ישעיהו ליבוביץ: הבדלים בין גרסאות בדף
תוכן שנמחק תוכן שנוסף
שורה 108:
===דת ומדינה===
* "שני סולמות-הערכים הגדולים, הדתי וההומאניסטי, שהמאבק הגלוי ביניהם הוא התנאי לאפשרות של עיצוב דמות האדם והחברה, אינם מיוצגים ע"י שני מחנות לוחמים למען ערכים אלה. המחנה "הדתי" אינו מתכוון לשם התורה, והמחנה "החילוני" אינו מתכוון לשם האדם: שניהם מתכוונים לשם המדינה ; הבולמוס הלאומני המשותף להם גורם שהמדינה - שאינה אלא קליפה לתוך ערכי, באה במקום התוך עצמו. נמצא בסיס לניהול המדינה ע"י קואליציה קלריקלית-אתיאיסטית ללא תלות בתכנה של המציאות המדינית: '''מוסכם שהמדינה תהיה חילונית, אלא שתהיה מוצגת כדתית. הסכם זה יש בו, מבחינה דתית, משום חילול-השם, בזיון התורה והרס הדת ; מבחינה הומאניסטית - משום השחתת החיים החברתיים ; מבחינת כל אדם בעל נפש - משום השחתת העם ע"י שקר וצביעות.'''"▼
* "הרבנות, הממונה ע"י הרשות החילונית בהתאם לחוק חילוני, המקבלת את משכורתה מרשות זו והפועלת במסגרת הסמכויות שרשות זו מעניקה לה - אינה מוסד תורני אלא אחד מענפי המינהל החילוני, ולהחלטותיה ופסקיה אין שום משמעות דתית. צא וראה מה היו משמעותו הדתית וערכו ההיסטורי של אליהו הנביא ביהדות, אילו היה שר-הדתות או רב ראשי מטעם איזבל."▼
* "על הדת להיות באופוזיציה פרמננטית לשלטון."
▲* "שני סולמות-הערכים הגדולים, הדתי וההומאניסטי, שהמאבק הגלוי ביניהם הוא התנאי לאפשרות של עיצוב דמות האדם והחברה, אינם מיוצגים ע"י שני מחנות לוחמים למען ערכים אלה. המחנה "הדתי" אינו מתכוון לשם התורה, והמחנה "החילוני" אינו מתכוון לשם האדם: שניהם מתכוונים לשם המדינה ; הבולמוס הלאומני המשותף להם גורם שהמדינה - שאינה אלא קליפה לתוך ערכי, באה במקום התוך עצמו. נמצא בסיס לניהול המדינה ע"י קואליציה קלריקלית-אתיאיסטית ללא תלות בתכנה של המציאות המדינית: '''מוסכם שהמדינה תהיה חילונית, אלא שתהיה מוצגת כדתית. הסכם זה יש בו, מבחינה דתית, משום חילול-השם, בזיון התורה והרס הדת ; מבחינה הומאניסטית - משום השחתת החיים החברתיים ; מבחינת כל אדם בעל נפש - משום השחתת העם ע"י שקר וצביעות.'''"
* "דת ישראל אינה קיימת במדינה ובעם כגורם רוחני וככוח ציבורי עצמאי, אלא כאחד מענפי המנגנון של הרשות החילונית. בה בשעה שההבנה לדרישת הפרדת הדת מן המדינה כדרישה דתית הולכת וגוברת בחוגי יהודים שומרי תורה, מוסיף המימסד הדתי (הרבנות והמפלגות הדתיות) להיאחז בשיפולי גלימת השלטון החילוני, ותמורת '''הזכות להיות מוכר כשותף בשלטון זה הוא מוסיף לחפות על ההשפלות והבזיונות שדת ישראל סופגת יום-יום מידי הממשל, המינהל והמשפט של השלטון שבבעלותו נמצאת דת ישראל במדינת ישראל, והוא מנצלה לתועלתו ולהנאתו - "מחזיק אותה" בחינת פילגש מוחזקת''', באווירה זו של שקר וחנופה מזוייפים ומסתלפים כל המושגים. הדת אינה מופיעה במציאות המדינית והחברתית בישראל כתביעה לשינוי ערכים ולעיצוב החיים האישיים והציבוריים בהתאם לסולם-ערכים כולל ומקיף משלה, אלא היא מקפידה להופיע דווקא כחלק בלתי-נפרד של המשטר החילוני, לפעול דווקא בשמו ומכוח סמכויות שהוא מעניק לה. היא מציגה תביעות רק לגבי פרטים מסויימים במערך הכללי של החוק החילוני ושל אורח-החיים החילוני במדינה ובחברה, תביעות המנותקות מן המכלול של פרוגרמת-חיים עפ"י התורה והנראות מוזרות, לא-הגיוניות ולא-מוצדקות על רקעה של המסכת הכללית של החיים החילוניים. לרובו של העם תביעות אלו אינן מובנות, ואינן יכולות להיות מובנות, כשהן מוצגות במסגרת החוקים וההוראות של משטר חילוני, ולפיכך אינן מעוררות אלא לעג ורוגז. צורת הופעתה של הדת במציאות המדינית והחברתית בישראל משווה לה דימוי של הפרעות קטנוניות, של מכשולים ושל עקיצות במהלך החיים "הנורמאליים" - ו. א. החילוניים - ולא של פרוגרמת-חיים אלטרנטיבית. לפיכך היא גם שנואה וגם בזויה."
▲* "יש להדגיש, ששום חוק מטעמה של רשות חילונית - ויהא תכנו מה שיהא - אינו יכול להיות בעל משמעות דתית, שהרי אין הוא בא מכוחה של התורה. חוק שחקקה הכנסת - שאינה כנסיה לשם שמים - והמבוצע בידי ממשלה שאינה מכירה בסמכותה של ההלכה הוא מבחינת מהותו חוק חילוני. והוא-הדין לגבי כל מוסד מינהלי הממונה ע"י השלטון החילוני ; "שלוחו של אדם כמותו". הרבנות, הממונה ע"י הרשות החילונית בהתאם לחוק חילוני, המקבלת את משכורתה מרשות זו והפועלת במסגרת הסמכויות שרשות זו מעניקה לה - אינה מוסד תורני אלא אחד מענפי המינהל החילוני, ולהחלטותיה ופסקיה אין שום משמעות דתית. צא וראה מה היו משמעותו הדתית וערכו ההיסטורי של אליהו הנביא ביהדות, אילו היה שר-הדתות או רב ראשי מטעם איזבל."
* "נתברר בבהירות שאין למעלה הימנה, ששילובה של הדת במנגנון השלטוני של מדינה חילונית וביסוסה של המציאות הדתית על מנגנון זה אינה אלא פרוסטיטוציה של הדת לסיפוק אינטרסים שלטוניים, מפלגתיים, כיתתיים ואישיים. נתגלה, שיחסן האמיתי של המפלגות הפוליטיות ה"דתיות" להנהלה הדתית "הרוחנית", שבשמה דגלו ואותה רצו לעטוף במעטפת של קדושה - יחסם של הדתיים-לאומיים ל"רבנות הראשית" שלהם ושל האגודאים ל"מועצת גדולי התורה" שלהם - הוא כיחס הסרסור לקדשה המחזיקה בו: כשאין לו טובת-הנאה ממנה הוא בועט בה."
* "משרד-הדתות של ממשלת ישראל, שלמענו לחמו הדתיים-לאומיים, נתגלה ביחסו לדת ישראל כשאנלוגיה גמורה ל"סינוד הקדוש" של השלטון הצארי הרוסי ביחסו לכנסיה הפראווסלאבית - ז'נדרמריה של השלטון לטיפול בענייני הדת ולניצולה לצרכי השלטון. ניהול העניינים הציבוריים של היהדות הדתית "המאורגנת", המופיעה כנציגת דת ישראל במדינה ובאומה, עבר לידי אירגוני-סתרים, שהדת היא מקור-הפרנסה ויסוד הקריירה של חבריהם. בכל תולדות ישראל לא הגיעה דת ישראל לידי התבזות, השפלה עצמית, חילול כבודה וחילול-השם כאשר הגיעה בעטיה של "המדיניות הדתית" שבשילוב הדת במנגנון המדינה."
* "למדינה אין סמכות לקבוע מיהו יהודי."
* "מדינת ישראל היא מדינה חילונית שאינה מכירה בתורה ובמצוות. לפיכך אין ליהודי דתי שום חיובים '''דתיים''' כלפי המדינה וכלפי המדיניות שלה; יחסו למפלגות נקבע ע"י שיקולים הנובעים מעמדתו המדינית והחברתית בלבד. אילו היתה קיימת מפלגה דתית העומדת ב'''אופוזיציה עקרונית''' לרשות החילונית, היה מקום לדרוש מיהודי דתי לתמוך בה. 'מפלגה דתית' המשתלבת ברשות החילונית, ואף נתמכת ע"י רשות זו, היא תועבה וחלול השם."
| |||