הבדלים בין גרסאות בדף "ישעיהו ליבוביץ"
אין תקציר עריכה
* "האמונה הדתית איננה אומרת מאומה על המציאות, אלא היא הכרעה רצונית של האדם לקבל עליו בחייו מה שבסגנון המסורתי שלנו נקרא 'עול מלכות שמים' ו'עול תורה ומצוות'. זו הכרעה רצונית של האדם ולכן היא יכולה לבוא רק ממנו."
* "יש דעה רווחת מאד כפרי של ראציונאליזם שטחי - שיש להבדיל בדת בין תוכן ובין קליפה : בין התוכן הרעיוני הנצחי המהווה ערך מוחלט, ובין הצורות החיצוניות השונות, שבהן הוא מתגלם, שהן ניתנות להחלפה, ואף יש להחליפן, בהתאם לתקופות, לתנאים ולמסיבות. הבדלה זו אין לה על מה שתסמוך : אין בתוכן אלא מה שמתגלם בקליפה. מהותו של תוכן מסויים מתבטאת בכך שהוא מתעטף בקליפה מסויימת דווקא, ואילו היתה לו עטיפה אחרת לא היה זה אותו התוכן."
* "מרבים היום בנסיונות להעמיד את היהדות על ה[[תנ"ך]], המוצג כנושא של ערכים, מגמות וחזון, "הזורחים באור עצמם", ללא קשר עם עולמה של ההלכה המשולב בהם וללא תלות בו. ביבליולאטריה זו היא לותרנית ולא יהודית, מאחר שישראל ההיסטורי מעולם לא חי ולא נתכוון לחיות - ומבחינה דתית אף לא נועד לחיות - מפי המקרא, והוא חי בפועל מפי ההלכה של תורה-שבעל-פה. מבחינת עולמם של הערכים האנושיים אין כל הצדקה לראיה זו של התנ"ך : כאמצעי-חינוך למוסר אולי "אנטיגוני" של [[סופוקלס]] או תורת המידות של [[עמנואל קאנט|קאנט]] עולות עליו, כפילוסופיה - [[אפלטון]] ושוב קאנט חשובים הימנו ; כשירה - אולי סופוקלס או [[שייקספיר]] עולים עליו, כהיסטוריה - ודאי [[תוקידידס]] מעניין ומעמיק ממנו. רק כדברי אלהים חיים התנ"ך הוא חסר מידה משותפת עם סופוקלס ושיקספיר, אפלטון וקאנט, תוקידידס וכל יצירה אנושית. אולם מניין לי שעשרים-וארבעה ספרים אלה "כתבי-הקודש" הם, אם לא מפי ההלכה שפסקה כך
* "התנ"ך כשלעצמו נתקבל ע"י סקטור גדול של ה[[אנושות]], ודבר זה לא עשה אותו ליהודי. משמע, שאין התנ"ך כשלעצמו מומנט קונסטיטוטיבי של היהדות - בניגוד לסידור ולהלכה. אין היהדות ההיסטורית מושתתת על תושב"כ אלא על תושבע"פ, ולא יהיה לה קיום אלא במידה שתושבע"פ תהיה מציאות חיה ולא תיהפך היא עצמה לתושב"כ."
* "אף ראיית התנ"ך כשהוא-לעצמו כ"ספר הספרים" מבחינת שימושיותו כגורם לחינוך במובנו האנושי-הכללי, לעיצוב דמותו של אדם ולהקניית ערכים הומניסטיים-חברתיים - אינה אלא שוביניזם לאומי צר-אופק. נוסף על כך יש בביבליולאטריה זו, המעריצה את התנ"ך שלא במשמעות שהיתה לו ביהדות, צירוף משונה של כפירה דתית עם מנטליות נוצרית: של כפירה - באשר היא מרוקנת את התנ"ך ממשמעותו הדתית, ושל הנצרות - באשר זו מראשיתה נאחזת בתנ"ך דוקא כדי לנגח בו את היהדות."
==על העם היהודי==
* "אינני בטוח בעתידו של העם היהודי."
* "מדינת ישראל, שאינה אלא מנגנון של ריבונות מדינית הנושא את השם ישראל, אינה 'ערובה לרציפותה ההיסטורית של היהדות' (איזו 'יהדות'??). אין בכלל דבר שעשוי 'להבטיח (!)
* "לרוב היהודים שרצונם להיות יהודים אין תוכן אחר ליהדותם, מלבד הסמרטוט הצבעוני המחובר למוט, מדי הצבא, והפעולות הנעשות בשמם של סמלים אלה. מחוץ לגבורה קרבית ולשלטון אין תוכן אחר ליהדות. עכשיו מתגלם הכל במדיניות ובמנטליות יהודונאצית."
* "הולך ומתגבש כאן עם חדש, סינתטי, ללא תוכן מקורי ספציפי – עם שיחודו הלאומי אינו אלא מסגרתו המדינית: לא העם היהודי הבונה מדינה לעצמו אלא מדינה היוצרת עם לעצמה... בהעדר תכנים רעיוניים ונפשיים אחרים מתלכד העם הזה מסביב לדגל, לצבא, לעצמה המדינית, לגבורת המלחמה והכיבוש – הערכים הפאשיסטיים... זהו ההסבר לקו המדיני שנקטה מדינת החברה הזאת ולאורח חייה של החברה הזאת מיום יסוד המדינה ועד היום."<ref>מתוך "'''יהדות, עם יהודי ומדינת ישראל'''", עמוד 430</ref>
* "מסימניו של הפילוג המתקרב והולך - גל השנאה ליהדות ולציבור שומרי התורה ההולך וגואה בקרב הציבור החילוני, שנאה שיותר משהיא ראציונאלית היא אמוציונאלית, ז. א, עמוקה ביותר היא רווחת בקרב הנוער שנתחנך חינוך לאומני-חילוני - מזה, ובקרב האינטליגנציה והאקדמאים - מזה. עקשנותה של היהדות הדתית להמשיך להתקיים מרגיז את החילוניים, באשר היא מפריעה לעיצוב האומה "הישראלית" הלא-יהודית; על כך מתוסף לעתים שלא-ביודעין - הגורם הפסיכלוגי של הזכרת עוון. הרוגז ההופך לשנאה בא לביטוי בציבור, בוויכוחים פומביים, בכנסת ובעיתונות, ואפילו בניסוחים ונימוקים של פסקי-דין של בתי-משפט בישראל. אחד הביטויים הפסולים בוויכוח זה הוא הטיעון בשם הקידמה , המוסר, ההומאניזם וזכויות-האדם, הנרמסים ברגלי ההלכה הארכאית, הברברית והמשעבדת, השקר - המודע או הלא-מודע - שבטיעון זה בולט כשהטיעון בא מפי הדוגלים ב-"אומה" וב"מדינה" כערכים המושמים מעל לאדם. אין מוסר ואין הומאניזם אלא ראיית הפרט האנושי כערך עליון וההכרה בזכותו להיות אדון לעצמו, לחייו ולמעשיו - במידה שאין הוא פוגע באותן זכויות של זולתו. הטוען לזכותה של ישות על-אנושית, "האומה" או "המדינה", לכוף על האדם להתגייס לצבא ליהרג למען ישות זו - כיצד הוא מעז לדבר בשם המוסר וההומאניזם
* "אם הסתכלת היום בטלוויזיה בטירוף הכדורגל – ב-20.000 הצופים היוצאים מכליהם מתוך התרגשות והתפעלות על 22 חוליגנים הבועטים בכדור; אם התבוננת בפרצופו של הדור הצעיר הזה, אשר הבעיטות הללו וההשתתפות הרגשית בהן נעשו תוכן חייהם הרוחניים ומוקד התעניינותם; אם שמת לב לציבור הסטודנטים שלנו, אשר ליבם של רובם של בניו יוצאת לטורי הכדורגל בעיתון היומי ולטורי הרכילות בשבועון המצויר, אם ראית כל אלה – אז ראית אחדים מסימני ההתנוונות של חברתנו... חברה זו, שנטשה את תכני היהדות, אין לה בעולמה אלא שני קניינים: 'המדינה' – מזה, ורדיפה בלתי מרוסנת אחרי העלאת רמת־החיים על־ידי כספים '''הבאים מן החוץ''' – מזה, תוך הסחת־הדעת מכל הבעיות הגדולות של האדם (ושל האדם היהודי בפרט), של החברה ושל העם. את צרכיה הרוחניים והנפשיים של חברה זו מספק חיקוי עלוב של תכני העולם המערבי – וזאת דווקא בצורה קריקטוריסטית: התבהמות על־ידי בידור וספורט, התבהמות על־ידי זימה ופורנוגרפיה, והתבהמות על־ידי שכרון הלאומנות ותהילת הגבורה המלחמתית."
* "כל נוכל ומנוול, אם הוא עשיר או מוחזק להיות עשיר ומוכן לעשות משהו למען האינטרס של מדינת ישראל<ref> מתייחס ל[[w:רוברט מקסוול|רוברט מקסוול]].</ref>, הרי הוא נעשה בעינינו מייד אדם המעלה, אשר זוכה לבסוף לקבורה ממלכית כאילו היה אישיות המייצגת את העולם היהודי ואת היהדות."
|