אבי נשר: הבדלים בין גרסאות בדף
תוכן שנמחק תוכן שנוסף
אין תקציר עריכה |
אין תקציר עריכה |
||
שורה 2:
[[קובץ:אבי נשר, 2014.jpg|ממוזער|200px|אבי נשר]]
'''[[w:אבי נשר|אבי נשר]]''' (נולד ב-13 בדצמבר 1953), במאי, תסריטאי ומפיק קולנוע ישראלי.
* "הגעתי מפוחד, כשעל הפחד מחפה שפת גוף מרוחקת, אדישה, אולי זחוחה. הייתי הבן אדם הצעיר ביותר באתר הצילומים, אבל גם הבן אדם שאמור להקרין סמכות, ולהורות על ה'אקשן' ועל ה'קאט'. פעם ראשונה שאמרתי 'אקשן', המילה בקושי יצאה את גרוני. הצלם העיף בי מבט ואמר 'מה אמרת?' ניסיתי להורות 'אקשן' פעם נוספת, אבל גם הפעם קולי בקושי נשמע. בפעם השלישית כבר נבחתי בזעם כשהזעם בעיקר נובע מכעס שלי על עצמי ועל עכבותי". גם אחרי ההצלחה של הסרט הוא לא נרגע, להפך. כשהסרט זכה במפתיע להצלחה מאוד גדולה, התגובה שלי, למרבה הפלא, לא הייתה בשמחה אלא בחרדה עמוקה. הייתי אז במאי צעיר מאוד, בשנות ה-20 המוקדמות, ומבחינתי הסרט נכתב, עוצב ונוצר כדי לחתור תחת הצייתנות הבלתי מעורערת לנוהל הצבאי, לערער על המתח העדתי הנורמטיבי אז בקולנוע הישראלי ולפרוש באורח ניסיוני כמעט מבנה תסריטאי שאיננו סיפורי" ~ אבי נשר על תחילת דרכו כבמאי בסרט 'הלהקה' (זוארץ ר., [http://www.maariv.co.il/news/new.aspx?pn6Vq=L&0r9VQ=GGLDE "מ"הלהקה" ועד הקאמבק של דיזנגוף 99: אבי נשר מדבר על הכל"], אתר מעריב השבוע, תאריך 17.10.2014)
שורה 15:
*"הכישלון הרעיש אותי. זה היה כמו לחטוף סטירה מאבא שלך בפעם הראשונה בחיים. הייתי בן 30 ולא ידעתי איך לאכול את זה, חוויה מאוד קשה. הכישלון היה רק שלי. הייתי אובד עצות. איבדתי את האמונה ביכולת שלי לייצר דיאלוג. שקלתי להפסיק לעשות קולנוע. הרגשתי אבוד, לא מוצא הצדקה להתחיל משהו חדש. סרט אמור לנהל דיאלוג עם הקהל, עם התרבות. זה לא עניין של כסף, מקולנוע ישראלי לא מתפרנסים. יש לי סלידה מפרויקטים אליטיסטיים. אני רוצה יצירה שתהיה נגישה לכל אדם. 'זעם ותהילה' לא היה נגיש וזה הכישלון שלי. הרגשתי שמעלתי באמונו של הסרט. כל המשאבים שלי היו מופנים לסיים אותו. שלוש שנים מהחיים שלך, כנגד כל הסיכויים, גורר כמות של אנשים להרפתקה גדולה" ~ אבי נשר על כישלון הסרט 'זעם ותהילה' בקופות שכמעט גרם לו לנטוש את תעשיית הקולנוע (הדר א., [http://www.nrg.co.il/online/47/ART2/132/775.html?hp=47&cat=308 "פעם לאהוב: ראיון עם אבי נשר"], אצר NRG, תאריך 17.7.2010)
* "סרט אמור לנהל דיאלוג עם הקהל, עם התרבות. זה לא עניין של כסף, מקולנוע ישראלי לא מתפרנסים. יש לי סלידה מפרויקטים אליטיסטיים. אני רוצה יצירה שתהיה נגישה לכל אדם. 'זעם ותהילה' לא היה נגיש וזה הכישלון שלי. הרגשתי שמעלתי באמונו של הסרט. כל המשאבים שלי היו מופנים לסיים אותו. שלוש שנים מהחיים שלך, כנגד כל הסיכויים, גורר כמות של אנשים להרפתקה גדולה" ~ אבי נשר על מהותו של סרט (הדר א., [http://www.nrg.co.il/online/47/ART2/132/775.html?hp=47&cat=308 "פעם לאהוב: ראיון עם אבי נשר"], אצר NRG, תאריך 17.7.2010)
* "בישראל זה לעשות סרטים למשפחה שלך. אתה בן משפחה שמדבר על נושאים רלוונטיים. חשוב לך שיבינו אותך, שפצעים ייפתחו ואולי ייסגרו. רגליך דורכות על האדמה הזו. אתה פועל מתוך תת ההכרה הלאומית, מהזיכרון הקולקטיבי, מהחור השחור של אבא שלך. אם אתה לא עוסק בחברתי, אין לזה ערך. בכל סרט רציתי לעסוק באחת מהמיתולוגיות הישראליות - הגירה, שואה, דת" ~ אבי נשר על הנושאים בהם בהם הוא בוחר לעסוק בסרטיו (הדר א., [http://www.nrg.co.il/online/47/ART2/132/775.html?hp=47&cat=308 "פעם לאהוב: ראיון עם אבי נשר"], אצר NRG, תאריך 17.7.2010)
* "הייתי מבקר סרטים במוסף 'הארץ'. כותב כל שבוע כפולת עמודים על קולנוע. הייתי המבקר הכי צעיר, הטקסטים שלי היו קיצוניים. הייתי מגן על הסרטים שכולם התקיפו. הייתי הדובר של הסרטים הדחויים. לא הייתי צנוע, לא הייתי נעים. לא היה כלום בחיים שלי חוץ מקולנוע, מלבד פעמיים בשבוע כדורסל" ~ אבי נשר על התקופה שבה שימש כמבקר קולנוע בעיתון ולא הפיק סרטים (הדר א., [http://www.nrg.co.il/online/47/ART2/132/775.html?hp=47&cat=308 "פעם לאהוב: ראיון עם אבי נשר"], אצר NRG, תאריך 17.7.2010)
* "הן (השנים שבילה בארה"ב) השפיעו עלי. אני צופה במשחקי פוטבול באותה הדבקות שבה אני צופה במשחקים של הפועל תל אביב. התרבות האמריקנית חביבה עליי אבל היא לא שלי. חוץ מ'חוקר המס', שהוא בדרכו סרט ישראלי, אינני רואה ערך גדול בסרטים האמריקניים שעשיתי. זה נחמד, אבל זה לא הדבר האמיתי. אני מכאן, במובן הכי אמוציונלי של המילה. כמו שאינני יכול להיפרד מהילדים שלי ליותר מיומיים, כך גם עם ישראל. תמיד קינאתי באנשים האלה שחיים 14 דורות על אותה חלקת אדמה. אין לי ספק שכשהם נשענים לאחור על ביתם, על ארצם, על מולדתם, הם מרגישים לבנים מוצקות נגד גבם. לא היתה לי כוונה לעשות קריירה באמריקה. זה נראה לי הרפתקה ונשארתי. אבל הגעגוע היה מסנוור. כמו בסרט שלי, המצלמה רוצה לחזור הביתה גם אם הקירות שלו מקולפים. אולי הבית הוא הקולנוע, אולי דרכו אני מבין את הרלוונטיות שלי במקום הזה. יכולתי להיות שם ולשגשג אבל איזה סיפור הייתי מספר? לא את הסיפור שלי" ~ אבי נשר מטעים על השנים שבילה בארה"ב (יודילביץ מ., [http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3910344,00.html "פעם היינו חכמים יותר"], אתר YNET, תאריך 25.6.2010)
* "אני לא משלה את עצמי שישראל של פעם היתה מקום טוב יותר. יש טוב ורע בכל תקופה. מה שאיבדנו זה את החוכמה, המתינות, הזהירות. אנחנו עדיין משחקים כדורגל שכונתי אלים וחושבים שכך נפתור את כל הבעיות שלנו. זו טעות. היעדר הלוי אשכולים מהנוף התרבותי שלנו, זו בעיה אמיתית. אני מצר על האובדן הזה של התבונה היהודית שלימדו אותי לבוז לה. במידה רבה הסרט הזה ('פעם הייתי') אומר: 'חברים, שעתיים מזמנכם בבקשה'. הרי כולנו אריק, אני וביבי וברק. אנחנו צריכים לחזור ולהקשיב ליענקל'ה ברייד, כי המשחק הפרוע שלנו ייגמר בבכי. אני זוכר את אנטבה, שהיה מהלך מבריק שבוצע כי לא היתה ברירה אחרת. אבל בעולם כה תקשורתי, להוריד אנשי קומנדו בהליקופטרים זה קולנוע רע. אם אתה חושב במושגים של מצלמה - ואנחנו חיים בעולם של מצלמות - אז אנחנו נפסיד את המלחמה על קולנוע רע. לשחק על פי חוקי אנטבה בעולם של CNN ואל-ג'זירה, זו סכלות לשמה. יענקל'ה ברייד היה פועל אחרת" ~ אבי נשר עורך הקבלה בין סרטו 'פעם הייתי' ובין הבעיות של מדינת ישראל (יודילביץ מ., [http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3910344,00.html "פעם היינו חכמים יותר"], אתר YNET, תאריך 25.6.2010)
| |||