עמירם לוין: הבדלים בין גרסאות בדף

* "במלחמת יום כיפור נפצע לוין בפעם השלישית. שתי רגליו נשברו בפעולה בשדה התעופה פאיד במצרים מירי של טיל אר־פי־ג'י מצרי. התנהגותו לאחר פציעתו, תושייתו, התגברותו על הכאב וקור רוחו, כפי שתוארו בספר זה בפרק על מותו של אמיתי נחמני, ממחישים את יכולת הניהול, הפיקוד והלחימה הנדירות שלו. רופאיו לא האמינו שיוכל ללכת כבעבר, אבל כוח הרצון הכביר שלו שוב הוכיח את עצמו. חצי שנה בלבד אחרי שנפצע, כבר הוביל מסע רגלי מפרך שדרש מאמץ גופני קשה, עקשנות ואומץ לב: כיבוש שיא החרמון מידי לוחמי קומנדו סורים. זה היה באפריל 1974, במלחמת ההתשה שלאחר מלחמת יום כיפור. לוין צעד בראש שלושים מלוחמי היחידה לאורך ציר של כשמונה קילומטרים, מאזור מוצב פיתולים ועד פסגת ההר בשטח סוריה, בגובה 2,814 מטרים. החתירה הרגלית בשלג עם הציוד הכבד הייתה אכזרית. היה זה טיפוס אִטי, כואב, בתנאי מחסור בחמצן ובעייפות רבה. המסע נמשך לילה שלם, ובמהלכו הופגזו הלוחמים. הכוונה הייתה לפתוח בקרב בחסות החשכה כדי שלא להתגלות בעמדה נחותה כשהם צועדים על קו רקיע. אבל כשהלוחמים הגיעו לאזור הקרב, כבר עלה אור ראשון. הצלפים הסורים הסתתרו מאחורי עמדות פח גלי ומאחורי סלעים. לוין ניווט היטב את חייליו וניהל את הקרב בתבונה. בקרב השתתפו גם לוחמי סיירת אגוז בפיקודו של דוד מטק. הלוחמים התקדמו לאט מאוד לקראת מגע אש עם הסורים; כמה מהסורים נהרגו, ואחדים מהם ברחו." ~ מתוך הספר "סיירת מטכ"ל" מאת משה זונדר, הוצאת "כתר", 2000, עמוד 164.

* "ההר נכבש ללא הרוגים ליחידה, אבל שבעה עשר לוחמים נפצעו. רוב הפצועים נפגעו לאחר תום הקרב, כאשר בעשרים וארבע השעות הבאות הופצצה נקודת פסגת שיא החרמון במאות מטחי קטיושות. אחד הפצועים היה החובש חגי ורנר, לוחם בצוות שכחצי שנה קודם לכן איבד באזור את הלוחם שי שחם שקפא למוות. במהלך הטיפוס לפסגת שיא החרמון ביקש ורנר מלוין לעצור במקום המשוער שבו מת שחם ולערוך לו אזכרה קצרה. לוין סירב מסיבות מובנות. ורנר נפצע אנושות בקרב; כדור פגע בראשו מאחור, חדר דרך מוחו ויצא מעינו הימנית. שני רופאים בשטח החליטו שהוא אבוד. אדי, אחד מחברי הצוות של ורנר, הבחין שוורנר עדיין חי, שכן הוא הזיז את אחת מאצבעותיו. לוין סיפר: 'הרופא במקום היה בטוח שחגי מת. ראשו היה מפוצח לגמרי. כשהראה סימני חיים, קיבענו לו את הראש בתחבושות והכנסנו לאותו לשק שינה כדי שלא יקפא למוות. היו אש רצחנית ורוחות עזות, והמסוקים סירבו לנחות.' לוין התעקש שיגיע חילוץ. בסופו של דבר, תחת מטח קטיושות סורי, נחת מסוק חילוץ שהטיס נחמיה דגן, לימים תת־אלוף וקצין חינוך ראשי. למרות פגיעתו האנושה הצליח חגי ורנר להתאושש לאחר תקופת שיקום ארוכה, לחזור לקיבוצו ולהקים משפחה. [[רפאל איתן]], שהיה אז אלוף פיקוד צפון טרי, שמע במהלך המבצע את הקולות בקשר וטען כי קולו של לוין המתנשף ממאמץ רעד מפחד. הוא היה עתיד להתחשבן עם לוין בעקבות זאת, אבל להודות בטעותו במהלך מלחמת של"ג, שבה הצטיין לוין." ~ מתוך הספר "סיירת מטכ"ל" מאת משה זונדר, הוצאת "כתר", 2000, עמוד 164.

* "אבל הרבה יותר חשובה היתה העצה של לוין ביחס למשימה: עזוב את אל-חיאם ואת כיבוש הכפרים, אמר לצוקרמן, לך על משגרי הקטיושות." ~ העצה שנתן לתא"ל [[ארז צוקרמן]] ב[[W:מלחמת לבנון השנייה|מלחמת לבנון השנייה]]. מתוך הספר "שבויים בלבנון, האמת על מלחמת לבנון השנייה", מאת [[עפר שלח]] ו[[W:יואב לימור|יואב לימור]], הוצאת ידיעות ספרים, 2007 עמוד 362.

* "'תפיסת ההפעלה של צה"ל', כתב עמירם לוין בדו"ח המיוחד שלו לאחר המלחמה, 'לא נשענת על עקרונות המלחמה ומסורת צה"ל, אלא בנויה סביב המפקד - כשרונו וגאוניותו. היא לא היתה יכולה להצליח ואסור היה לפנות אליה מלכתחילה'." ~ מתוך הדו"ח שכתב לוין לאחר [[W:מלחמת לבנון השנייה|מלחמת לבנון השנייה]]. מתוך הספר "שבויים בלבנון, האמת על מלחמת לבנון השנייה", מאת [[עפר שלח]] ו[[W:יואב לימור|יואב לימור]], הוצאת ידיעות ספרים, 2007 עמוד 198.