הבדלים בין גרסאות בדף "עמירם לוין"

אין שינוי בגודל ,  לפני 5 שנים
* "כל חייל, נהג עמירם לוין לומר בימיו כאלוף פיקוד צפון, נושא על גבו עשרה קילוגרמים של לקחים ממקרים קודמים. פעם נגמרה למישהו המחסנית, אז בפעם הבאה כולם לוקחים עוד חמש מחסניות. פעם אחת מישהו חיפש רימון ולא מצא, מעכשיו כולם ייקחו עוד תרמיל רימונים, עוד כמה ליטרים מים, עוד קופסת אוכל, עוד מכשיר קשר, עוד ערכה של ציוד רפואי. לכל פריט, היה לוין מסביר, יש היגיון בנפרד: יחד הם יוצרים כוח שאינו מסוגל להילחם ביעילות. כשהקים את [[W:יחידת אגוז|יחידת אגוז]], שייעודה היה לחימה בסבך של דרום לבנון מול החיזבאללה, התעקש לוין שחיילי החוד יישאו מינימום ציוד, עד לרמות שנראו למפקדי הכוח בלתי סבירות. אם פעם תיגמר לכם התחמושת, אמר למפקדים, תבואו אליי. הם לא באו, כי התחמושת לא נגמרה. אגוז הייתה ליחידה מיומנת שהשיגה תוצאות מעולות, בין השאר מפני שהקפידה לא לקחת עליה שום מטען מיותר." ~ [[עפר שלח]], מתוך טורו ב"מעריב", 7 בינואר 2011
* "במלחמת יום כיפור נפצע לוין בפעם השלישית. שתי רגליו נשברו בפעולה בשדה התעופה פאיד במצרים מירי של טיל אר־פי־ג'י מצרי. התנהגותו לאחר פציעתו, תושייתו, התגברותו על הכאב וקור רוחו, כפי שתוארו בספר זה בפרק על מותו של אמיתי נחמני, ממחישים את יכולת הניהול, הפיקוד והלחימה הנדירות שלו. רופאיו לא האמינו שיוכל ללכת כבעבר, אבל כוח הרצון הכביר שלו שוב הוכיח את עצמו. חצי שנה בלבד אחרי שנפצע, כבר הוביל מסע רגלי מפרך שדרש מאמץ גופני קשה, עקשנות ואומץ לב: כיבוש שיא החרמון מידי לוחמי קומנדו סורים. זה היה באפריל 1974, במלחמת ההתשה שלאחר מלחמת יום כיפור. לוין צעד בראש שלושים מלוחמי היחידה לאורך ציר של כשמונה קילומטרים, מאזור מוצב פיתולים ועד פסגת ההר בשטח סוריה, בגובה 2,814 מטרים. החתירה הרגלית בשלג עם הציוד הכבד הייתה אכזרית. היה זה טיפוס אִטי, כואב, בתנאי מחסור בחמצן ובעייפות רבה. המסע נמשך לילה שלם, ובמהלכו הופגזו הלוחמים. הכוונה הייתה לפתוח בקרב בחסות החשכה כדי שלא להתגלות בעמדה נחותה כשהם צועדים על קו רקיע. אבל כשהלוחמים הגיעו לאזור הקרב, כבר עלה אור ראשון. הצלפים הסורים הסתתרו מאחורי עמדות פח גלי ומאחורי סלעים. לוין ניווט היטב את חייליו וניהל את הקרב בתבונה. בקרב השתתפו גם לוחמי סיירת אגוז בפיקודו של דוד מטק. הלוחמים התקדמו לאט מאוד לקראת מגע אש עם הסורים; כמה מהסורים נהרגו, ואחדים מהם ברחו." ~ מתוך הספר "סיירת מטכ"ל" מאת משה זונדר, הוצאת "כתר", 2000, עמוד 164.
* "ההר נכבש ללא הרוגים ליחידה, אבל שבעה עשר לוחמים נפצעו. רוב הפצועים נפגעו לאחר תום הקרב, כאשר בעשרים וארבע השעות הבאות הופצצה נקודת פסגת שיא החרמון במאות מטחי קטיושות. אחד הפצועים היה החובש חגי ורנר, לוחם בצוות שכחצי שנה קודם לכן איבד באזור את הלוחם שי שחם שקפא למוות. במהלך הטיפוס לפסגת שיא החרמון ביקש ורנר מלוין לעצור במקום המשוער שבו מת שחם ולערוך לו אזכרה קצרה. לוין סירב מסיבות מובנות. ורנר נפצע אנושות בקרב; כדור פגע בראשו מאחור, חדר דרך מוחו ויצא מעינו הימנית. שני רופאים בשטח החליטו שהוא אבוד. אדי, אחד מחברי הצוות של ורנר, הבחין שוורנר עדיין חי, שכן הוא הזיז את אחת מאצבעותיו. לוין סיפר: '"הרופא במקום היה בטוח שחגי מת. ראשו היה מפוצח לגמרי. כשהראה סימני חיים, קיבענו לו את הראש בתחבושות והכנסנו לאותו לשק שינה כדי שלא יקפא למוות. היו אש רצחנית ורוחות עזות, והמסוקים סירבו לנחות.'" לוין התעקש שיגיע חילוץ. בסופו של דבר, תחת מטח קטיושות סורי, נחת מסוק חילוץ שהטיס נחמיה דגן, לימים תת־אלוף וקצין חינוך ראשי. למרות פגיעתו האנושה הצליח חגי ורנר להתאושש לאחר תקופת שיקום ארוכה, לחזור לקיבוצו ולהקים משפחה. [[רפאל איתן]], שהיה אז אלוף פיקוד צפון טרי, שמע במהלך המבצע את הקולות בקשר וטען כי קולו של לוין המתנשף ממאמץ רעד מפחד. הוא היה עתיד להתחשבן עם לוין בעקבות זאת, אבל להודות בטעותו במהלך מלחמת של"ג, שבה הצטיין לוין." ~ מתוך הספר "סיירת מטכ"ל" מאת משה זונדר, הוצאת "כתר", 2000, עמוד 164.
* "לכשיתמנה בשנת 1976 לוין למפקד היחידה, במקומו של [[יונתן נתניהו|יוני נתניהו]] שנהרג במבצע אנטבה, ייסע לוין לפגוש בפעם הראשונה את הרמטכ"ל, [[מוטה גור]], ואת ראש אמ"ן, [[W:שלמה גזית|שלמה גזית]]. בדרך לפגישה יעצור לוין בחנות צעצועים ויקנה גלובוס קטן וצבעוני. הוא ייכנס לחדרו של הרמטכ"ל גור, יניח את הגלובוס על השולחן ויפטיר כבדרך אגב: "מעכשיו אתם תסמנו לי על הגלובוס כל מקום שממנו אתם רוצים שנביא לכם מודיעין, ואני אדאג להגיע לשם." והוא אכן הגיע." ~ מתוך הספר "חוצה גבולות: סיירת מטכ"ל ומייסדה אברהם ארנן" מאת [[אבנר שור]], הוצאת כנרת, 2008, עמוד 290.
* "אבל הרבה יותר חשובה היתה העצה של לוין ביחס למשימה: עזוב את אל-חיאם ואת כיבוש הכפרים, אמר לצוקרמן, לך על משגרי הקטיושות." ~ העצה שנתן לתא"ל [[ארז צוקרמן]] ב[[W:מלחמת לבנון השנייה|מלחמת לבנון השנייה]]. מתוך הספר "שבויים בלבנון, האמת על מלחמת לבנון השנייה", מאת [[עפר שלח]] ו[[W:יואב לימור|יואב לימור]], הוצאת ידיעות ספרים, 2007 עמוד 362.
1,682

עריכות