הבדלים בין גרסאות בדף "עפר שלח"

נוספו 2 בתים ,  לפני 5 שנים
אין תקציר עריכה
* "אני עוסק רק בדברים שמעניינים אותי. בעיני אין הבדל בין התכוננות לשידור של משחק יורוליג, לבין זה שאני מדבר או כותב על אירועי המשט. קח את המשט כדוגמה: הלכתי לדבר עם האנשים שאני צריך לדבר, חפרתי איפה שצריך לחפור. יש לי ידע עמוק, שלא נובע מהעובדה שהייתי מ"פ בצנחנים. זה נובע מידע בסיסי, נרכש, שצברתי עם השנים. אני קורא ספרים. ובסוף, מדובר באותו סט של תכונות. הרי מה אנחנו עושים בתקשורת? מדברים עם אנשים, שואלים מה עומד מאחורי הדברים שלהם, מחברים את מה שהם יודעים על ההיסטוריה של אותם אנשים ובסוף מעצבים את דעתם. לדוגמה, אני מכיר את הנפשות הפועלות בצבא. פוגש אותן לאורך זמן. לומד עליהן. כתבתי שלושה ספרים על הצבא. לכל ספר ערכתי מספר תלת־ספרתי של ראיונות. יש סך ידע שהוא מצטבר. עם השנים למדתי לעשות את העבודה מהר ויעיל." ~ מתוך ראיון לאתר "וואלה! ספורט", 27 ביולי 2010 ([http://sports.walla.co.il/?w=/3050/1715190 ראיון]).
* "עשינו צבא, אנחנו אומרים לעצמנו על ההר, ברגע של חסד. המבוגרים מאיתנו בכמה שנים חטפו את התופת של יום כיפור, הצעירים יותר נתקעו בלבנון ובשטחים, העשורים האפורים של הצבא. אנחנו היינו בשטחים אולי יומיים. התאמנו כמו משוגעים, הספקנו אפילו את האימון האחרון של הצנחנים בסיני, גנבנו פשיטות בלבנון כדי שנוכל לחזור הביתה בבוקר מלאים מעצמנו ולהירדם מול מבטי הערצה בטרמפים. היינו חדורים בתחושת היכולת, רק תגידו לאן ואנחנו כבר נגיע, אבל גם רוב אלה שהלכו לקצונה השתחררו חודשים לפני שפרצה מלחמת לבנון הראשונה. גם במלחמה עצמה, שאותה עשינו במילואים, ובכל מה שהיה מאז, זה איכשהו פסח עלינו. כשאנחנו מתכנסים עכשיו על ההר, רק יגאל שנהרג אחרי הצבא בתאונת דרכים חסר. גם זה, איכשהו, סוג של קסם." ~ על פגישת המחזור של פלוגת נובמבר 1977 של גדוד 202 של הצנחנים, בלייזר, ספטמבר 2006.
* "אבל האמת, ש[[גדי שמני|שמני]] יודע כי הוא לוחם, היא שצה"ל הוא צבא של חיילים מוסריים, שעושים מדי יום מלאכה שאין דרך לעשות אותה ולהישאר מוסרי. ועם כל יום כזה, החברה המתקרבנת שמקיפה אותם ראויה פחות ופחות למחיר שהם משלמים." ~ מתוך טור שכתב שלח בעיתון "מעריב" ב- 09\09\11 ([http://www.nrg.co.il/online/1/ART1/941/188.html מקור]).
* "יום אחד שאלתי את אבא איך נראית המלחמה. 'איפה האופניים שלך עכשיו?' הוא שאל. מה לאופנים שלי ולמלחמה? 'תאר לעצמך,' אמר אבא, 'שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה'." ~ מתוך ספרו "גוף שני", 1989, הוצאת זמורה ביתן, עמוד 92.
* "'כל מי שחש את התחושות האלה,' כתב לי [[W:חזי שלח|אבא]] מהמובלעת הסורית בחורף הארוך ההוא שאחרי יום כיפור, 'שייך לחבורה מאוד מסוימת, בלעדית וסגורה, המתקשה לצרף אליה את מי שלא טעם את הטעם. חבורה של גברים, שכאשר הם מלטפים את ראשי בניהם עוברת בהם כהרף עין המשאלה 'שזה לא יקרה להם' והליטוף דומה אצל כל הגברים שבעולם שהיו בווייטנאם או במדבר המערבי או בנורמנדיה. זוהי מין ברית שאינה כתובה, אך קיימת.' וזו היתה הברית שאנחנו רצינו בה. רצינו להיות המלטפים ולא המלוטפים." ~ מתוך ספרו "גוף שני", 1989, הוצאת זמורה ביתן, עמוד 96.
* "גורלנו במקום הזה היה ויהיה, כנראה, גם להרוג ולהיהרג. כשתורנו יגיע, נעשה את זה מתוך ניקיון דעת, גאווה במי שאנחנו - וידיעה שאחרי המלחמה יש גם מחר, בו נצטרך לחיות בראש וראשונה עם עצמנו." ~ מתוך טור שכתב שלח בעיתון "מעריב" ב- 13/01/2009 ([http://www.nrg.co.il/online/1/ART1/839/296.html מקור]).
* "'אתה חושב שזה לא הוגן להעניש ככה על איחור בחצי דקה,' אמרתי. 'אתה צודק. בכלל, יש משהו לא הוגן בזה שמישהו קובע מה תעשה כל היום וכל הלילה ומעניש אותך בעונש גופני של מאמץ וחוסר שינה על חטא שכזה. אבל לכל זה יש סיבה.' הוא הסתכל עלי עכשיו. הסנטר לא רעד עוד, ורק בזוויות הפה עוד הייתה התרסה. 'זה באמת לא הוגן,' המשכתי, 'הרבה יותר ממה שאתה חושב. אבל הבעיה לא מתחילה בזה שהחטא קטן העונש אכזרי ולא פרופורציונאלי. הבעיה מתחילה בזה שאתה לומד להרוג בני אדם אחרים ולהימנע מזה שהם יהרגו אותך. וברגע שזו המערכת שבה אתה פועל הכל מתהפך. מפני שזה המטבע שבו משלמים כאן - להרוג ולהיהרג. כאן חוסר נקיון או חוסר דיוק הם לא בעיה אישית.'
:'אבל אפשר להסביר,' אמר אורן. 'לא חייבים ללמוד הכול דרך הרגליים.' 'חייבים להסביר וחייבים להעניש," אמרתי. 'ויותר משחייבים להסביר חייבים להעניש. כדי שתלמד שלכל חטא קטן מתלווה עונש גדול. כדי שכל זה יהיה חלק בלתי נפרד מהחשיבה שלך ומהרגליים הכואבות שלך. מפני שבתנאים האלה לכל דבר יש פרופורציות מנופחות. מפני שכאן עושים ושומעים, ולא להיפך'." ~ מתוך ספרו "גוף שני", 1989, הוצאת זמורה ביתן, ~ עמוד 118.
* "אבל שימו לב למה שאומר לכם אולמרט: אפילו כרמטכ"ל-על, שר ביטחון עם רקע צבאי מובהק וצל"שים מלוא החזה היה פחות משמעותי מקצין חימוש שלא ירה כדור בקרב. זה גילוי חשוב, לא מפתיע למי שעוסק בחומר אבל מהותי למי - ולפי הסקרים מדובר ברובנו - שעוד משוכנע שרק מי שפיקד על אוגדה ומעלה יכול להיות שר ביטחון." ~ על חשיבות תפקיד שר הביטחון. "מעריב" ב- 21/09/2010 ([http://www.nrg.co.il/online/1/ART2/159/029.html?hp=1&cat=479]).
* "הקשר עם סער נוצר לפני כחודשיים, ביוזמת אחד מחבריו, שחשב שהגיע הזמן, אחרי שנים של בריחה מתקשורת, שיספר את סיפורו. הוא עשה זאת אחרי היסוסים רבים, תוך רגישות רבה לאובדנם ולסבלם של אחרים, אך ביושר ודיוק שהבהירו היטב, לי ולצוות הצילום, מניין שאב כוחות באותו לילה. בניגוד לקלישאות התקשורתיות על "גיבור ישראלי", כפי שנקראה כתבה על אודותיו שפורסמה כמה שבועות אחרי האירוע, הסיפור שהוא מביא אינו סיפור גבורה. הוא אחד התיאורים המדויקים והחדים ששמעתי מעודי על האדם בקרב. כל מי שהשתתף בקרב, או הגיע קרוב, יכיר מיד את הדברים שסער מספר, רק שכאן הם מועצמים פי אלף. מי שלא, מוזמן לסיור בלב המאפליה, עם מדריך ומספר רגיש וגלוי לב." ~ על סער, הקשר מ[[W:אסון השייטת|אסון השייטת]] ([http://www.nrg.co.il/online/1/ART1/788/722.html ראיון]).
* "הדבר היפה ביותר בויקיפדיה בעיניי הוא שהיא מטילה עלינו את האחריות. דווקא משום שעל העובדות המופיעות בה אין חותמת כשרות של פרופסורים, דווקא משום שהיא אנונימית ופרוצה לכאורה, לנו כמשתמשים יש אחריות למה שאנחנו עושים איתה. אנחנו מחליטים אם להמשיך לבדוק, אנחנו מחליטים מה רלוונטי ומה לא. בדיוק כשם שבחיינו מוטלת עלינו האחריות להחליט למה אנחנו מאמינים ולמה לא (לאיראן תהיה פצצה בשנה הבאה או ב-2015?), ואסור לנו לעצום עיניים וללכת אחרי בני-סמכא-לכאורה, רק מפני שיש להם תואר יפה עוד יותר. עד כמה שאפשר לשפוט, האחריות הזו אינה מנוצלת לרעה." ~ מתוך המאמר [http://www.nrg.co.il/online/1/ART2/201/831.html ויקיפדיה היא הטוב האנושי], מעריב, 18.01.2011.
* "לויקיפדיה יש עורכים ואחראים, אבל ההנחה העומדת בבסיסה היא שיצר האדם טוב מנעוריו: אנשים לא יכניסו שקרים רק כדי לעוות, בודדים ילכלכו את המרחב הציבורי רק מפני שאפשר. כשם שאתרים המבוססים על המלצות גולשים נותנים לך בדרך כלל תמונה מדויקת למדי - אני מסתמך עליהם כבר שנים בבחירת בתי מלון בחו"ל, ומעולם לא נפלתי - כך גם מי שלוקח על עצמו אחריות לתת מידע פועל לרוב מתוך כוונת טוב. קשה להאמין, במיוחד לישראלים, אבל בויקיפדיה זה קורה יום יום, ערך ערך." ~ מתוך המאמר [http://www.nrg.co.il/online/1/ART2/201/831.html ויקיפדיה היא הטוב האנושי], מעריב, 18.01.2011.
* "הבן שלי שותה ד'ארסי כי זה מה שאבא שלו שותה באותו רגע. הוא שותף לדעה שזאת בירה יותר טובה מגינס, כי ככה אבא אומר. טוב, הוא רק בן שמונה. החדשות הרעות הן שיש לי בערך דקה ורבע עד שיצמח דעה משלו; החדשות הטובות הן שאז הוא גם יפסיק לשתות לי מהכוס. אם אתם מוטרדים מכך שילד בגיל הזה מוריד בירות, כדאי שתדעו כי מדובר בשיפור. בגיל שנתיים הוא היה יושב על המרפסת איתי ועם ש', איש תקשורת מוכר. ש' גר באזור ירושלים, דבר שהוא כשלעצמו מספיק כדי לגרור אדם לאלכוהוליזם. כל יום הוא היה חוזר הביתה מהשפלה, וממש לפני העליות היה מרגיש צורך עז לתדלק. למזלו, נמצא אצלי בקבוק מהדלק הכי מתאים להרי יהודה: [[W:לפרויג|לָפְרוֹיִג]], מאלט ויסקי בטעם גרב של [[W:שאקיל אוניל|שאקיל אוניל]] אחרי שתיים עשרה שנות עישון בחבית אלון. כל יום, בשעת השקיעה היה ש' עוצר ליד הבית והלפרויג היה קופץ לבד מהארון. שלושתינו - ש', עבדכם והפעוט - היינו מתייצבים במרפסת. ש' ואני היינו מדברים, הילד לא אמר הרבה. במשך תקופה מסוימת חשבנו שיש לו בעיות התפתחות, אבל הסתבר שפשוט היה לו חבל על הזמן והמקום בגרון. ואכן, מאז שהלפרויג נגמר הוא לא סותם את הפה." ~ מתוך הטור "סע לאט" מאת עפר שלח, על טיול משפחתי באירלנד. גליון "בלייזר" ספטמבר 2003.
* "כמו חיילים מורעלי צבא בכל הזמנים, גם צוערי קורס הקצינים שבו השתתפתי, לפני כמעט עשרים וחמש שנה, התייחסו לחיים עם דרגה על הכתף במלוא הרצינות. גם מי שלא תיכנן קריירה צבאית - וזה היה הרוב המכריע - ידע שהוא עומד בפני פרק חדש וחשוב. יחסית למסלול ב[[W:חטיבת הצנחנים|צנחנים]] או ב[[W:חטיבת גולני|גולני]], [[W:בית הספר לקצינים של צה"ל|בה"ד 1]] היה מקום שסיפק הרבה זמן פנוי. חלק גדול מהזמן נוצל (או בוזבז) לשיחות על 'דמות הקצין'. כדי להבחין בין הדרגה והג'וב שעמדו לפנינו לבין 'הדמות' - הקוד שיחייב אותנו מיום סיום הקורס - השתמשנו בשתי מילים שונות: המעמד היה 'קצין'; הדמות היתה 'אופיצר'. במילה הארכאית הזו, שמעלה במחשבה קצין פרוסי משופם במדי הוסארים צבעוניים, התכוונו לאתוס שהדרגה נושאת עמה; לקובץ הלא- כתוב של כללי התנהגות, שאם אינך מוכן לקבל אותו עליך, אסור לך לשים את [[W:מפקד מחלקה|הפס על הכתף]]." ~ מתוך הספר "המגש והכסף" מאת עפר שלח, הוצאת זמורה ביתן, 2003, עמוד 83.
* "חטיבה 551 הוקמה בסוף שנות השבעים, כחטיבת המילואים הרביעית של ה[[W:חטיבת הצנחנים|צנחנים]]. אחיותיה הוותיקות נודעו כ[[W:חטיבה 226|'הצפונית']] (החטיבה שלחמה ב[[W:קרב אום-כתף|קרבות אום כתף]] וברמת הגולן ב[[W:מלחמת ששת הימים|מלחמת ששת הימים]], וב[[W:מלחמת יום הכיפורים|יום הכיפורים]] לחמה ברמה וכבשה את תל שמס ו[[W:מבצע קינוח|מוצבי החרמון הסורי]]), 'המרכזית' (החטיבה ששחררה את ירושלים ב- 1967 ו[[W:מבצע אבירי לב|צלחה ראשונה את תעלת סואץ]] ביום הכיפורים) ו'הדרומית'. החטיבה הרביעית הייתה שונה. לוחמיה שהגיעו לא רק מהצנחנים אלא גם מיחידות סיור ונ"ט מובחרות אחרות, צוידו בטילי 'עורב' (טאו) אמריקניים ו[[W:סאגר|סאגר]] רוסי. זה היה הלקח הברור של צה"ל מהמכה שספג מטילי הנ"ט במלחמת יום הכיפורים: [[W:פלנ"ט|כוח אנטי- טנקי]] זריז, מיומן ועם יכולות מגוונות, היודע לפעול רגלית, רכוב או אפילו אחרי שהוטס ליעדו במסוקים, יכול לשתק כוח שריון גדול בהרבה ולהשפיע משמעותית על התפתחות המערכה. טבילת האש של החטיבה הייתה ב[[W:מלחמת לבנון|מלחמת לבנון]]. בתוכניות המקוריות של המלחמה נועד אחד מגדודיה לבצע מהלך מערכתי מכריע: נחיתה על כביש ביירות- דמשק, כדי לחסום את דרכם של אנשי אש"ף לבריחה יבשתית לכיוון דמשק, ולמנוע הגעת תגבורות לבירת לבנון. אתם תחזיקו מעמד ארבעים ושמונה שעות, נאמר למפקדי הגדוד, וצה"ל יגיע אליכם וישלים את כיתור ביירות. המשימה הזו נשמעת כמו משהו מימי [[W:הפלישה לנורמנדי|הפלישה לנורמנדיה]], אבל צה"ל אינו שש להצניח את לוחמיו למשימות מסוכנות על גשרים רחוקים או קרובים. בפועל נכנס הגדוד יחד עם החטיבה כולה על גבי כלי רכב, באחד הטורים הארוכים ללבנון. החטיבה זכתה להצלחה רבה. בימים האחרונים שלפני הפסקת האש באחד עשר ביוני- 1982 השמידו טילי הנ"ט שלה עשרות טנקים ונגמ"שים סוריים, ולא פחות מארבעה מסוקי תקיפה מדגם [[W:אירוספסיאל גאזל|'גאזל']]. בדקות האחרונות שלפני הפסקת האש השמיד מארב קרקעי של החטיבה אחד עשר טנקי [[W:T-72|טי- 72]]; זה היה המפגש הראשון של טילים מתוצרת ארצות הברית עם הטנק החדיש ביותר שייצרה ברית המועצות באותה עת, כה חדיש עד שאיש לא היה בטוח שטילי ה[[W:BGM-71 טאו|'עורב']] אכן יחדרו את שריונו. ההפתעה הזו מעידה עד כמה מיהר הצבא לשכוח את הלקחים שלו עצמו." ~ עפר שלח מתאר בספרו את חוויותיו ב[[W:מלחמת לבנון|מלחמת לבנון]]. מתוך הספר "שבויים בלבנון, האמת על מלחמת לבנון השנייה", מאת עפר שלח ו[[W:יואב לימור|יואב לימור]],הוצאת ידיעות ספרים, 2007 עמודים 326-327.
* "עיקר השבוע הראשון הוא המיון ליחידות המיוחדות והחטיבתיות. בזמננו היו [[W:סיירת מטכ"ל|סיירת מטכ"ל]] שעליה דיברו בלחש, וה[[W:שייטת 13|קומנדו הימי]] שמה שידעת עליו זה שבחורף נורא קר במים. היום צה"ל מלא ביחידות ערפל עם שמות של פירות וציפורים וכנפיים קטנות, וגם למי שכבר התקבל לצנחנים להיות סתם צנחן זה לא מספיק. בימים שהורים מקבלים ייעוץ מקצועי איך להרדים את הילד, ויש קורסי הכנה לגן, ובטלוויזיה קואצ'רים מלמדים אותך לאזן את התקציב המשפחתי, ככה מתכוננים גם לצבא. רוב החבר'ה עברו הכנה מסודרת בתשלום. חלקם עם מאמנים אישיים. את תוכנית הגיבוש לסיירות אפשר למצוא בפורומים באינטרנט. וגם יום אחרי שהגיבוש הזה ייגמר, הכל יהיה בפייסבוק. וכשהחיים נמדדים לפי המותג שעל החולצה, הבעיה הופכת להיות אחרת: איך משכנעים את מי שלא קיבל, שנשבר באמצע או לא עבר, להסתפק בגדודים ולא להישבר לגמרי. ביום ראשון שאחרי מודיעים על התוצאות, במה שמכונה באופן רשמי לגמרי 'מסדר הדמעות'. פעם צנחנים בכו רק בכותל. היום, תראו לבד. אחרי ש[[W:יחידת מגלן|מגלן]], [[W:יחידת דובדבן|דובדבן]] וה[[W:גדוד הסיור של הצנחנים (שרף)|יחידות החטיבתיות]] לקחו את שלהם מגיעה החלוקה לגדודים. והנה, מול העיניים שלנו קורה דבר שמרתק אותי כל פעם מחדש. מתוך האכזבה של מי שלא נבחר מתחילה להיוולד הזהות חדשה, האחווה של אלה שהופכים את זה שלא לקחו אותם למקור חדש של זהות ומוטיבציה. ההוויה שבגללה, בעיני, הגדודים של ה[[W:חטיבת הצנחנים|צנחנים]] או [[W:חטיבת גולני|גולני]] תמיד היו עדיפים על כל סיירת." ~ מתוך סרטו [http://news.nana10.co.il/Article/?ArticleID=836948 "אחריי"] על ימיו בצנחנים בשנות השבעים, ועל הצנחנים של מחזור הגיוס אוגוסט 2011, שודר ב[[W:ערוץ 10|ערוץ 10]], 9 באוקטובר 2011.
* [[יורם ארבל]]: "עפר, אתה חד עין"
* [[יורם ארבל]]: "עופר, אתה חד עין"-שלח: "כן, זה מהמלחמה"- ~ במהלך שידור משחק כדורסל בערוץ הספורט, מתייחס לכך ששלח עיוור בעין אחת עקב פציעה במלחמת לבנון.
* ״אז זה מה שיצא: מהיום ידיה של היחידה הטובה ביותר בצבא הזה, שלוחמיה מתגייסים באמת כדי להגן על מדינת ישראל, מגואלים בדם של אזרחים. זה מה שקורה למי שעבורו כל העולם אנטבה. ״ ~ עופר שלח על לוחמי השייטת [http://www.nrg.co.il/online/1/ART2/114/625.html ״בכתבה״] במעריב לאחר ארוע המשט לעזה.
 
==קישורים חיצוניים==
1,682

עריכות