אריה אליאס: הבדלים בין גרסאות בדף

* "אני מרגיש שהגשמתי את החלום הזה של להיות שחקן. זו הייתה קריירה קשה מאוד. השפה, המבטא, מאיפה אתה בא, כל אלה השפיעו בבירור על האם תתקבל או לא. אני מרגיש שהיה לי קשה יותר בגלל הדברים האלה. אבל אחר כך זה נפתח. אני עמדתי בדלת וחיכיתי לתפקיד שמתאים לי, וכשהוא הגיע היה בסדר. אני הייתי בשורה הראשונה – אמרתי להם שלום, אני כאן, ובסוף אהבו אותי מאוד." ~ על הקריירה העניפה שלו (איתי אילנאי, [http://www.mynet.co.il/articles/0,7340,L-4379895,00.html '''"אריה אליאס חולם על תפקיד במחזה של שייקספיר"'''], באתר mynet,{{כ}} 16 במאי 2013)

* "היינו קבוצה של שלושה חיילים שהוצבו בבאר טוביה. הוצבנו שם מטעם המודיעין אבל לא היו לנו אמצעי האזנה. אילתרנו אנטנות מצינורות מים כדי להאזין לאויב המצרי. התושבים בבאר טוביה שהתיידדו אתנו, לא ידעו מה המשימה שלנו ואנחנו לא סיפרנו להם. שמענו את השיחות של המצרים ברשת הקשר, והעברנו את תוכנן אל המפקדים. כמו כן היינו מדווחים על תנועת כוחות האויב ומעבירים את ההתרעות הלאה." ~ על פועלו ביחידת ההאזנה של הפלמ"ח במהלך שנות ה־40 (יובל אזולאי, [http://www.haaretz.co.il/1.1347098 '''לא קיבלו צל"ש כי המצב היה "רגיש"'''], באתר הארץ, 3 בספטמבר 2008)

* "בכלא גיליתי שהשחקנים ידעו ללמוד את הטקסט בצורה הכי מהירה. אתה נותן להם טקסט והופ הם לומדים אותו בעל פה. ככה אין להם מה לעשות בתוך התא. כן, הכלא היה ברובו מזרחי ושאלתי את עצמי לא פעם (בצחוק) איך זה שלא קיימים אשכנזים פושעים. אתה יודע לא היו קיימים ככה פושעים בבגדאד. התיאטרון יכול לעזור המון. הוא מפיג מתחים ויוצר תקשורת. רק חבל שהעיתונאים לא ידעו לכתוב על העבודה המופלאה שעשינו עם האסירים. אתה יודע העלינו מחזות כמו 'נאסר א-דין' (עממי) ו'בדרך לנמל ארקוט' ועוד." ~ על התקופה בה לימד משחק בקרב אסירים ([http://matityaho.com/2006/03/24/%D7%90%D7%A8%D7%99%D7%94-%D7%91%D7%91%D7%92%D7%93%D7%93/ '''"אריה בבגדד: ראיון עם אריה אליאס"'''], מתוך המקומון "אנשים", 21 במרץ 2006, גליון 474, עמודים 22 - 29)

* "קודם כול הבעיה הייתה בכך שהאנשים שלנו דחו את היוצרים שלנו. תלך לחפש עבודה ולאכול ואל תלך לתיאטרון היו אומרים לו. ועכשיו השתנה המצב וכולם רוצים ללכת לאמנויות ובעתיד זה עומד להגיע. אני אישית לא קיבלתי את התמיכה והיו מכנים אותי כמו ג'נגלר, כמו ליצן החצר. עד שיום אחד הייתה לנו הצגה ואני הזמנתי את אבא שלי. וזה היה תחת חסותו של איזה שר. וכל היהודים היו על הבמה והצופים מחאו כפיים. אבא שלי ישב בשורה הראשונה והייתה לו מקטרת. וכולם עישנו. ואני זוכר את אבא שלי מסתכל עליי כמו בחלום, וכל הזמן מדליק מחדש את המקטרת שנכבתה לו משום שהיה מרוכז במחזה. הוא בא אליי אחרי ההצגה ואמר אתה תעשה מה שאתה רוצה ואני אדאג לכסף. אני אתן לך הכול. וככה קיבלתי בפעם הראשונה כסף על הפעילות האמנותית מאבא שלי." ~ על הקשיים של אומנים מזרחיים בעבר להשתלב בעולם המשחק ([http://matityaho.com/2006/03/24/%D7%90%D7%A8%D7%99%D7%94-%D7%91%D7%91%D7%92%D7%93%D7%93/ '''"אריה בבגדד: ראיון עם אריה אליאס"'''], מתוך המקומון "אנשים", 21 במרץ 2006, גליון 474, עמודים 22 - 29)